איסור תליית המת מלווה באזהרה "ולא תטמא את אדמתך" (כג), ומלמד אותנו שלא רק ויתור על ענישה יכול להביא לסילוק השכינה, אלא גם ענישה מוגזמת.

 

התורה מנמקת את איסור הלנת המת התלוי על העץ בביטוי ''וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-אַדְמָתְךָ'' (כג). מהי משמעות הביטוי הזה? מדוע התורה משתמשת דווקא בו ומה הקשר להלנת המת?

לצורך הבנת העניין, נשווה את הביטוי כאן לזה המופיע בפרשת ערי מקלט בספר במדבר (ל''ה, לד): "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ''.
פסוק זה בא לעודד מתן עונש מוות לרוצח במזיד, ולא לפדותו. רמב"ן שם מסביר כי התוצאה של טומאת הארץ היא הסתלקות שכינת כבוד ה'.

מהקשר הופעת הביטוי בספר במדבר ניתן להבין שהוא מזהיר מפני הקלה לא ראויה בעונש הרוצח, החייב גלות או מיתה. מתן עונש לא נכון ואי הריגת הרוצח גורמת לטומאת הארץ ולהסתלקות השכינה.

כאן, בספר דברים, מדובר דוקא על מתן עונש מדויק - הדגש הוא על הגבלת זמן תליית המת. אם עד כאן היינו טועים לחשוב שנטמא את הארץ רק אם נקל מדי בענישת פושעים, בא הציווי בדברים ומלמדנו שגם ענישה מופרזת חמורה תביא לאותה תוצאה.

מדוע חוסר דיוק בענישה מביא לסילוק השכינה?

שכינת ה' בתוכנו מותנית בשמירת מצוותיו, ובכללן עלינו לבער את הרע מקרבנו ולכפר על חטאי העם. אם לא נכפר על עבירות כראוי, בין אם נחמיר ובין אם נקל בעונש, החטא לא יתוקן והארץ תטמא.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער