ענווה

מה מקומם של דברי החיזוק 'רק חזק ואמץ', החותמים את דברי שנים וחצי השבטים ליהושע, וגם את הפרק כולו?
יתכן ששנים וחצי השבטים חשו שתחת הפנייה הענינית של יהושע אליהם לקיים את הבטחתם, מונח החשש ואולי חוסר הבטחון, המלווה את כניסתו של יהושע לנעלי משה. על רקע זה מוצאים לנכון שנים וחצי השבטים לא רק להרגיע את יהושע בדבר קיום ההבטחה, אלא גם בדבר קבלת סמכותו המוחלטת כפי שהייתה למשה.
רבי חנינא, דורש את פסוק הציווי על מינויו של יהושע: "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כז,כ), כמתאר את התמעטות ההוד במעבר ממשה ליהושע:
"...פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה"
יהושע מתהלך במחנה, ושומע מאחורי גבו את הקולות המרננים: 'אין מה להשוות, הוא לא מתקרב בכלל למשה, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה'. ויהושע, כך על פי רבי חנינא, שומע ומתמלא בושה וכלימה, חש נכווה מהאש הגדולה של רבו ומורו, עבד ד', משה רבינו.
אולם, נראה כי בקבלה ובחסידות בקשו לתאר את תחושתו של יהושע באופן שונה.
הלבנה, כל אורה בא לה מן החמה. אין לה מעצמה כלום, אולם זה גם סודה, ביכולתה בשל כך להכיל ולשקף את האור הגדול של החמה.
יהושע למד ממורו ורבו, שהיה העניו מכל אדם, את מידת הענווה. הוא איננו נאבק באתוס האחד ויחיד שלעולם לא ניתן לחקותו - משה רבינו. יהושע מבקש לינוק מאתוס זה.
אולי צריך לומר כקומה שנייה של פרק זה, שדווקא המתח, החשש וחוסר הבטחון, שחש יהושע, הם אלו שמעצבים את דפוס הלבנה והחמה, המאפשר ליהושע להבין שאיננו צריך להלחם במורשתו של משה כי אם לינוק ממנה ולהיות מי שזכה להאיר ולשקף את אור החמה גם ברגעי חשיכה ולילה. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון