על פי רש"י והמדרש משה דייק בלשונו כאשר קבע שבני ישראל יצאו 'כחצות הלילה' ולא 'בחצות הלילה'. חובה עלינו להכיר בכך שאין אנו מסוגלים להבין ולתפוס כל דבר. אך אסור שהכרה זו תוביל לייאוש מלנסות ולהבין כמה שיותר.
משה מצהיר בשם ה': "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים" (ד-ה). לעומת זאת, כאשר בסופו של דבר הקב"ה מכה במצרים, הניסוח שונה במקצת: "ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (י"ב, כט). רש"י מסביר שהקב"ה יכול לנקוב בזמן מדויק: "בחצי הלילה". לעומת זאת, כאשר משה מעביר את דברו, הוא נוקב בזמן משוער: "כחצות", היינו - בערך בחצות.
הקב"ה יודע את האמת המדויקת והמלאה. אך אנו, בני האדם, חיים בערפל. כפי שלימד אותנו משה, אסור לנו לתלות את הטעויות שלנו בקב"ה. הרבה פעמים ההיגיון או הרגש מובילים אותנו למקומות הסותרים כביכול את דברי הקב"ה. במקרים הללו, חשוב לזכור את המגבלות הטבעיות שלנו. הישגי המדע המודרני התאפשרו רק אחרי שהמדע ויתר על היומרה להסביר הכול, יומרה שאפיינה את המדע האריסטוטלי של העת העתיקה וימי הביניים, ועבר להתמקד בפלח מאוד מצומצם של המציאות.
בהגדה של פסח מתואר דיאלוג עם ארבעה בנים. אחד מהם הוא זה שאינו יודע לשאול. בן זה כבר התייאש לגמרי: הוא אפילו לא מנסה להעלות שאלות. אך כאן יש לתורה מסר חשוב: "והגדת לבנך" (י"ג, ח). יש שהיו אומרים: אם הבן לא שואל, למה להתחיל לסבך אותו? התורה אינה רוצה שנוותר על השאיפה להבין.
בעולם פוסט-מודרני, אנו מודעים עד כאב לחוסר היכולת שלנו להבין עד הסוף כל מה שקורה. לעמדה הזו יש יתרונות: היא מחנכת אותנו לענווה, להכרה במגבלות שלנו. היא פותחת בפנינו את שעריה של האמונה. אך התורה מדגישה שאסור שהענווה תהפוך לייאוש. עלינו להשתדל להבין ככל שביכולתנו, לצבור עוד ועוד פיסות של ידע וחוכמה, לחיות בעולם כאנשים ולא כצללים.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות