ענווה אמיתית

מספרים על ה"חכם באשי", הרב הראשי וה"ראשון לציון" בתקופה העות'מאנית, שהלך בשוק בחברת ה"קוואס", שמשו. על כל פרי ופרי שכיבדוהו בעלי הדוכנים, היה אומר הרב בשקט, דרך ענווה: "ואנכי עפר ואפר". ראה השמש כי טוב, והחליט לנהוג מנהג רבו. כשנתנו פרי בידו, הכריז בקול: "ואנכי עפר ואפר". הסתובב הרב ואמר לשמשו: "תיזהר, לך עוד יאמינו"...

מידת הענווה – מידה יפה היא. אך במה דברים אמורים? כשבאה היא מלב, ואמתית היא, ולא כשנעשית היא מתוך גאווה ויהירות, על דרך "הענו הידוע".

על משה רבנו נאמר כי היה "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג). ומוסיף עליו משורר התהלים שקורא על עצמו בפרקנו: "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" (ז).

בחיבורו הקלאסי, "מסילת ישרים", מקדיש הרמח"ל, מקובל, משורר ואיש הגות (איטליה, המאה הי"ח), פרק שלם למידת הענווה. לדידו, ביטויה הוא במעשה אך גם במחשבה תחילה. וטעמו: "כי אם לא יהיה עניו בדעתו, וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם".

מה שנראה בפרקנו כתיאור תחושה של עלבון וצער, כאב וסבל, של "כל ראי ילעיגו לי, יפטירו בשפה, יניעו ראש" (ח), היה אצל אחד מחכמי ישראל בימי הביניים, מבעלי התוספות  באשכנז במאה הי"ג, לחתימת שמו. רבי חיים פלטיאל היה חותם תשובותיו במלים "רבי חיים תולעת".

באופן דומה נהגו גם חכמי תורה, דוגמת הראי"ה קוק, להקדים לחתימת שמם את התואר הק' – הקטן. וכבר אמרו: לשעבר היו הרבנים גדולים ורואים עצמם קטנים. משנדלדלו הדורות, היו מקצתם קטני קטנים ורואים עצמם גדולים שבגדולים.

באדיבות אתר 929