עם שחר

במזמור כג כבר גילינו הדים מִנוף מדבר יהודה (הצפוני, באזור בית לחם), בייחוד במעבר הדרמטי "בְּגֵיא צַלְמָוֶת" עם "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶךָ", כמשל לביטחון בה'.

כאן אנו פוגשים את חוויית הצָמָא "בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם", במדבר יהודה  (הדרומי, מדבר עין גדי), מתקופת הנדודים של דוד בבריחתו מפני שאול, ומכאן המשל המפורסם על הצמא והכיסופים לקודש במיוחד עם שחר, עם אור חדש בוקע, "אֲשַׁחֲרֶךָּ... לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" (גם חוויה זו כבר מצאנו בלי מדבר יהודה ובלי דוד, במזמור מב "לִבְנֵי קֹרַח").

החרדה ממבקשי נפשו של דוד נדחקת כאן למטה, לקצה המזמור.

המילה "עָיֵף", בלשון המקרא פירושה 'צָמֵא' (ולעיתים גם 'רָעֵב') - עשו ביקש מיעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי" (בראשית כה, ל). 'עָיֵף' בלשוננו הוא "יָגֵעַ" בעברית המקראית, והופעת שתי המילים יחד בפרשת עמלק, שהתנפל על עם "עָיֵף וְיָגֵעַ" (דברים כה, יח), גרמה כנראה להעתקת המשמעות.

באדיבות אתר 929