עם ישראל מאבד את ייחודו

בלעם פנה לדרך מלחמה אחרת, דרך הפיתוי והזנות הפולחנית הנפוצה בתרבות הכנענית. הוא העדיף את בנות מדיָן כלוחמות פיתוי – "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם... עַל דְּבַר פְּעוֹר" (ל"א, טז) (וראו דברי הגמרא) – לכן יהרגו לוחמי ישראל את בלעם בסוף המערכה (שם, ח).

שבטי מדיָן בנחל יבוק מצאו את עצמם בשכנות קרובה למחנה ישראל בערבות מואב, ושם "בַּשִּׁטִּים" (א) נפגשו בנות מדיָן עם בני שמעון, בקצה הצפוני של מחנה ישראל.

שבט שמעון נותר לבדו מן הדגל שלו. כאשר בני ראובן ובני גד החלו להתנחל בהר, במואב הצפונית ובגלעד, שמעון החל להתיישב בבקעה ולהתערות עם השכנים ועם בנותיהן.

"בשִטים" החל עם ישראל לאבד את ייחודו.

המגפה שפרצה פגעה בעיקר בשבט שמעון – במפקד 'במדבר' נמנו 59 אלף ו-300, ואילו במפקד פינחס נמנו 22 אלף ו-200 – אין פער כזה בשום שבט אחר, והפער גדול יותר מ-24 אלף שנפלו במגפת פעור. אם המגפה כוללת בתוכה גם התנפלות מדיינית תוך ניצול החולשה, אז ברור יותר גם הציווי למשה לצרור את המדיינים "בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר" (יח), ולא להמתין לנקמתם הצפויה "עַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִֹיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" (שם).

משה וזקני ישראל ידעו לפעול רק בדרך המשפט (ד-ה), ורק קנאת פינחס שעשה דין בלי משפט, עצרה את המגפה, הביאה לו "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (יג) והפכה דגם לקנאים.

על זה היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק אומר – "קנאות כהתפרצות חד פעמית, יכולה להיות הצלה – קנאות כשיטה, בשום אופן לא!".

באדיבות אתר 929