על תלמוד תורה ועל אהבת ה'

תלמוד תורה לובש אופי כפול: מחד, הוא עצמו ביטוי קבוע, יום-יומי של אהבת ה', ומאידך, מוקדו הוא ביעד החינוכי של הנחלת אהבה זו בלב האדם. מעמד זה של תלמוד תורה כמעשה חינוכי הוא הסיבה לכך שהתורה פותחת במצוַת הוראת התורה לבנים ולתלמידים ("ושננתם לבניך"), ורק לאחר מכן ממשיכה לדבר על העיסוק המעשי בתורה של האדם עצמו ("ודברת בם" וכו') - העיסוק בתורה מהווה הרחבה של המודל הבסיסי של הוראת התורה. ההלכה רואה הן את מצות העיסוק בתורה של האדם בינו לבין עצמו והן את מצות הוראת התורה כמתמקדות ביעד החינוכי, עד שרק מי שמהווה מושא להוראת התורה המְצֻוָּה מְצֻוֶּה על העיסוק בתורה ועל הוראתה (קידושין כט:).

נראה, שמבחינה הלכתית, התוכן הישיר הראשוני של הציווי של תלמוד תורה הוא המעשה החינוכי, אשר יעדו הוא השרשת תורה ואהבה בלב המתחנך, אם זהו הבן, התלמיד, או האדם המלמד את עצמו. משום כך, החיוב ההלכתי הפורמלי תלוי במעשה החינוכי. אך מכלל הציווי עולה רובד נוסף: מצוות החינוך של תלמוד תורה קובעת כיעד העליון את אהבת ה' מחד, ומאידך מניחה שאהבה זו מתבטאת במעשה של תלמוד תורה, כביטוי של הדבקות במצוותיו. ממילא עולה מכלל הציווי הישיר גם קביעה ערכית כללית: תלמוד תורה כקיום של אהבת ה' הוא עצמו היעד והוא התכלית של המאמץ החינוכי כולו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון