אוהל מועד שָכַן בנֹב, ממש מתחת לבית שאול, לשם פונה דוד בתחילה בבורחו מפני שאול. 

 

יהונתן לא יכול לתת לדוד אפילו לחם, וכנראה מהפרק הקודם כבר חששו שניהם ממעקב. דוד נמלט לבדו חסר כל, וזה סיבך את נֹב עיר הכהנים, והביא לאסון. 

נֹב שָׁכְנָה כנראה בתל של שֻעפאת (בתיאור האויב האשורי בפי ישעיהו (י', כח-לב), נֹב היא התחנה האחרונה, ומשדותיה שהגיעו ל'גבעה הצרפתית', כבר אפשר לנופף יד על ירושלים) למרגלות 'הגבעה', גבעת שאול (=גבעת בנימין=תל אל פוּל), שמצודה גדולה מימי שאול נחשפה בה (בדיוק מתחת לארמון מלוכה ירדני, שמלחמת ששת הימים הפכה אותו לאנדרטה).

אוהל מועד שָכַן בנֹב, ממש מתחת לבית שאול, ועבדי שאול היו רגילים להיעצר שם "לפני ה'" (ח). אחימלך גם היה רגיל לראות שם את דוד עם נעריו, ונחרד לראות אותו לבדו. דוד המציא משימה חשאית בשליחות המלך, אבל לגודל האסון היה שם גם דֹאֵג האֲדֹמי. מקורו נראה לי במקום ושמו 'אדום' (השם נשמר בכפר דומא) במזרח הר אפרים, באזורי המרעה – הוא היה נאמן רק לשאול, ולא היו לו מעצורים.

אגב כל זה למדנו, שהלכות טהרה בקודשים נהגו אז בחומרה יתרה – לסעודת ראש חודש על שולחן המלך היה די בטהרה של יום אחד, אבל לאכול "לחם קֹדש" דרושה טהרה "מֵאִשה" של 3 ימים, וכלי "קֹדש" (גם אם התכוונו להשתמש בהם "דרך חֹל", ה-ו). על טהרה ממגע אשה 3 ימים שמענו רק במעמד הר סיני (שמות י"ט, טו). עוד למדנו, שאנשים רעבים שאינם כוהנים, יכלו לאכול לחם קודש, במצוקתם.

אחר כך הסתבך דוד בעצמו כשחצה לראשונה את הגבול לגת הפלשתית, ורק 'השיגעון' הציל אותו, בעוד השיגעון של שאול הפיל אותו.

באדיבות אתר 929