המצורע, המתנתק ממחנה ישראל, חשוב כמת, ועליו לנהוג מנהגי אבלות, כאדם המתאבל על עצמו.
כאשר אדם מוכרז כמצורע, הוא צריך לשבת מחוץ למחנה ומוטלות עליו מספר חובות:
"והצרוע אשר בו הנגע - בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". (מה-מו)
המצורע מצטווה בחמישה ציוויים: לפרום את בגדיו, לפרוע את שערות ראשו, לעטות על שפם ולקרוא 'טמא'. ובנוסף לכך עליו לשבת בדד מחוץ למחנה.
שלושת הציוויים הראשונים מלמדים שעל המצורע לנהוג מנהגי אבלות. אולם על מי מתאבל אותו אדם שמחלת הצרעת נגעה בגופו? גם אם הצרעת היא טומאה מיוחדת הנגררת ממחלת עור, קשה להבין מדוע נוהג המצורע דיני אבלות כאשר אף אדם בסביבתו לא נפטר!
דומה כי שאלה גדולה זו עמדה בבסיס דבריהם המפורסמים של חז"ל - "מצורע חשוב כמת" . חז"ל הבינו, ככל הנראה, שהתורה העתיקה את דיני האבלות לדיניו של המצורע שכן המצורע הוא אבל על עצמו. הוא עצמו 'מת', ולכן עליו לנהוג מנהגי אבלות.
הציווי האחרון המוטל על המצורע - "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" - נוגע בעצם מיתתו הסימבולית. המצורע נדרש לעזוב את מקום יישובו ולצאת מחוץ למחנה ולשבת בבדידות (בניגוד, למשל, לזב). נראה שהמצורע צריך להתנתק מהציבוריות הישראלית, ציבוריות שבתוכה שורה שכינה, והתנתקות זו עצמה - זוהי 'מיתתו'. קיומו של אדם מישראל מחוץ למחנה, כלומר - מחוץ לשיתופיות הציבורית הכללית, כמוה כהתנתקות מהחיים, התנתקות מחיי אומה שבתוכה שורה שכינה.
לפי חז"ל, עונש הצרעת בא בגין לשון הרע. בהקשר זה, העונש המוטל על המצורע ברור: אותו אדם אשר פשע לחבירו בעמידתו החברתית - יוקא מתוך החברה, ויידון כמת. אולי ניתן לדרוש על כך את מאמר חז"ל - "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", ועונשו הוא מוות סמלי, מידה כנגד מידה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון