על מה הבכי?

"וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (א) - אם נדייק בכתוב, נשים לב שהמלאך לא מגיע אל "בוכים", כי אם אל "הבוכים". לא מדובר כאן בשם מקום, אלא באנשים הבוכים. עוד לפני הגעתו נאספו לשם כל ישראל – ובכו!
מלבד זאת, סיפורנו נגמר בהקרבת קרבנות: "וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה'" (ה). בימי משכן שילה אסור היה להקריב בבמות, וכיצד זה הקריבו ישראל מחוץ למשכן?
בתקופת השופטים, כידוע, שבטי ישראל לא היו מלוכדים. רק פעמיים מתוארת אסיפה של "כל בני ישראל". הפעם הראשונה היא אצלנו, ואילו הפעם השניה הייתה כאשר עלו "כל בני ישראל" על בני בנימין בסיפור פילגש בגבעה (כ', א, כו). והנה, בסיפור שם עלו בני ישראל שלוש פעמים לפני ה', ובכו; פעמיים בשל הפסדם מול בנימין, ובשלישית בשל ניצחונם, שהוביל כמעט להשמדת שבט מישראל:
"לָמָה, ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד?" (כ"א, ג)
בשלושת המקרים הבכי מתרחש בבית אל, והוא מלווה בהקרבת קרבנות לה'. אמנם הקרבנות לא הוקרבו בשילה, אך הכתובים מסבירים זאת: "וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם. וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם" (כ', כז-כח). לפיכך ככל הנראה מותר להקריב שם.
אם כן, בשני הסיפורים – מלאך ה' בבוכים ופילגש בגבעה – כל בני ישראל עלו ובכו לפני ה' והקריבו קרבנות. הקשר מתחזק עוד יותר על פי תרגום השבעים, שגורס בסיפורנו: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ואל בית אל..." – ומכאן ש'בוכים' היא בית אל.
ניתן לראות כאן מידה כנגד מידה: שבטי ישראל לא הכריתו את הכנעני, ולכן כמעט הכריתו שבט מישראל.
המקום נקרא "בוכים" לא בגלל בכיים על הפסדם מול בני בנימין, ולא בשל בכיים על שכמעט נפקד מישראל שבט אחד. הבכי שזכה לתיעוד בשם המקום הוא דווקא הבכי שנובע מהבנת תוכחת המלאך: "וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים" (ד-ה).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון