האם תחבולה היא חיובית או שלילית? מתי מותר להשתמש בה ומתי היא בעייתית? סיפורי האבות בכלל, והדוגמה של יוסף בפרט, מלמדים על כוחה של התחבולה ביחסי אנוש ועל ההשלכות שלה.
המילה "תחבולה", היא דו-משמעית מבחינה ערכית. בפסוק "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" (משלי כד ו), נראה שתחבולה היא אמצעי מוצלח לניהול מלחמה, ובפסוק "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה, לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א ה-ו) נראה שזו אחת הדרכים הראויות לקנין חכמה ודעת. לעומת זאת, בפסוק "מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט - תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה" (משלי יב ה), יש תקבולת ניגודית שמובנה הוא שאצל הצדיקים יש מחשבות ומשפט, וכנגדם אצל הרשעים, תחבולות ומרמה. למילה תחבולה גם מובן חיובי : מהלך אסטרטגי מתוחכם המיועד להשיג מטרה בדרך עקיפה.
סיפורי האבות מלמדים גם על כוחה של התחבולה ביחסי אנוש. הדוגמה של יוסף היא כנראה המורכבת מכל התחבולות שבתורה: המהלך המתוחכם שבאמצעותו הביא יוסף את אביו ואת אחיו למימוש החלומות שנראו בלתי אפשריים בעת שנחלמו, ועוד פחות מכך, בעת שהושלך לבור הכלא בארץ מצרים. יש לתחבולות גם מחירים לא פשוטים. הצד המובס במלחמה או המפסיד במערכה הכלכלית, מוסיף טינה ואיבה, לא רק על עצם ההפסד, אלא גם על האופן שבו הושג. גם אחי יוסף לא התלהבו, לשון המעטה, מהמהלך של יוסף, אף על פי שידעו להכיר בצדקתו, להודות בחטאם, וליהנות מן התועלת שצמחה להם מעלייתו של האח האובד לתפקיד המשנה למלך מצרים.
המורכבות הטעונה במילה "תחבולה" גורמת לנו להיזהר מלהשתמש בה. לא רק במילה, אלא גם בה עצמה. צריך לבדוק היטב כל אימת שמבקשים לפעול בדרך כזאת, אם המטרה מוצדקת, ואם אכן זהו האמצעי המועדף. צריך ללמוד כיצד לבצע תחבולות בתבונה, ובד בבד, ללמוד עד כמה הכלי הזה הוא מסוכן והפכפך, וכמה זהירות נחוצה לקראת ההחלטה להשתמש בו, בעת השימוש בו ובעת הטיפול בהשלכותיו, אחרי השימוש המוצלח בו.