על זה חלמנו?

פרק א' בחגי עוסק כולו בניסיון לשנות את תפיסתם המוטעית של העם ש"לא עת בא עת בית ה' להיבנות" (ב). 

מה עומד בבסיס הגישה של העם? נבואת ירמיהו על גלות של שבעים שנה היתה מוכרת היטב. עברו 70 שנה, אם כן למה העם היושב בציון אינו חושב שהגיע זמן הבניה? 

כנראה, בני ישראל האמינו שהגלות אמורה להסתיים באותות ובמופתים. שכמו בכניסה הראשונה בימי יהושוע, מי הירדן יחצו מפניהם. שבארץ יהיה שפע ושלום. והנה, הם מגיעים לירושלים, ומגלים ארץ חרבה, מוקפת באויבים; ואם זה לא מספיק - הגשם לא יורד, התבואה לא צומחת, הארץ כולאת את יבולה. האמנם על זה חלמנו כל השנים?

טעויות בחישוב 70 השנים כבר קרו (ראו למשל בדניאל, או בפירוש חז"ל למשתאות בלשאצר ואחשוורוש). יושבים היהודים, מתבוננים במצבם, ובראשם מחשבה - שמא גם אנחנו טעינו? האם הפרנו את השבועה ש"לא לעלות בחומה"? אולי הצהרת מלך זר לא מספיקה, והיינו צריכים לחכות לירידת מקדש מן השמיים?

כנגדם בא חגי, ומסביר להם את המציאות הפשוטה. בשיבה לארץ אין מקום לחששות גלותיים. עכשיו בני ישראל נדרשים להקים ארץ, ולחדש ימיהם כקדם. כל בעיה שמתעוררת בתקופה שכזו, מטרתה להוביל לצעד קדימה, ולא לייאוש והרמת ידיים.
וכמובן, שעליהם לזכור כל הזמן - "אני אתכם נאום ה'" (יג)

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער