על העולם ועל ציון

המזמור נחלק לשש פסקות שיסודן בשני חלקים עיקריים (א-ז|ח-יב): בפסקה הראשונה (א-ב) מלכות ה' ושמחת העולם; בפסקה השנייה (ג-ה) פחד הארץ מפני ה'; בפסקה השלישית (ו-ז) כולם מכירים בגדולת ה'; בפסקה הרביעית (ח) שמחת ציון ובנות יהודה; בפסקה החמישית (ט) ה' הוא עליון על כל הארץ; בפסקה השישית (י-יב) הצדיק והרשע.

למעשה פסקות אלו, כפי שאמרנו, נחלקות לשני חלקים עיקריים: בחלק הראשון (א-ז) העיסוק של המזמור הוא ביחס של ה' אל מול העולם בכלל – עולם הטבע והעולם השמימי. כשה' מופיע הארץ שמחה, "תגל הארץ ישמחו איים רבים" (א). האש שהולכת סביבו פוגעת ב"צריו" (ג) שאינם אלא עובדי האלילים: "יבשו כל עבדי פסל המתהללים באלילים" (ז).

לעומת זאת בחלק השני של המזמור (ח-יב) העיסוק הוא בעם ישראל: בפתיחת המזמור הארץ שמחה, ובתחילת החלק השני עם ישראל הוא זה ששמח: "שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה" (ח). כמו בחלק הראשון כך גם בחלק השני השמחה קשורה ביסודה לדרך המשפט של ה' ("צדק ומשפט מכון כסאו" (ב)| "למען משפטיך ה'" (ח)). בניגוד לחלק הראשון בו ה' הוא "אדון כל הארץ" (ה) – כלומר הוא אדון ביחס לארץ, בחלק השני העיסוק הוא ביצורים שבארץ: "כי אתה ה' עליון על כל הארץ" (ט). בחלק הראשון הסיום התייחס לעובדי האלילים ובחלק השני ההתייחסות היא לצדיק ולרשע: "אהבי ה' שנאו רע... שמחו צדיקים בה'" (י-יב). כך גם המזמור סוגר במה שהוא פתח: "תגל הארץ! ישמחו איים רבים" (א) – "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה. שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו" (יא-יב).