באותה העת גלו היהודים מן הארץ לבבל ולמצרים. מדוע לראשונים נותרה השפעה אדירה על חיי העם היהודי ואילו מן האחרונים, ספק אם נותר זכר? וגם על אתגרי הזהות בדורנו עם החזרה לארץ, אתגרים שהבורחים למצרים לא חלמו עליהם, וירמיהו יכול היה רק לייחל להם.

 

באותה העת גלו היהודים מן הארץ לבבל ולמצרים. מדוע לראשונים נותרה השפעה אדירה על חיי העם היהודי ואילו מן האחרונים, ספק אם נותר זכר?

ודאי שנסיבות גיאופוליטיות חיצוניות, איכות המנהיגות הפנימית וגודלן של קבוצת הגולים השפיעו על שרידותן. עם זאת, ייתכן שאת התשובה ניתן למצוא גם במצבם הנפשי ובזהותם הלאומית של היורדים. הבורחים למצרים בחרו לעזוב את הארץ. אף שהחלטתם לא הייתה בלתי הגיונית בנסיבות החורבן והחרדה מנקמת הבבלים על רצח גדליה, בכל זאת הם עזבו את ציון מתוך בחירה. המגורשים לבבל, לעומתם, לקחו את ציון איתם לבבל ועל נהרותיה בכו גם כשהשתלבו בה להפליא. זאת ועוד, הבורחים למצרים, עזבו לא רק את הארץ אלא גם את מורשתם הרוחנית והתמסרו במקומה "למלכת השמים" המצרית. לעומתם, רבים מהגולים לבבל המשיכו להיות נאמנים למורשתם, לפתחה ולהתאימה לנסיבות החיים בגולה.

עם ישראל ידע גלויות שונות, חלקן נעלמו וחלקן שרדו. הישרדות בגולה לאורך יותר מאלפיים שנה מחייבת מאמץ אדיר. לעתים זו שחייה נגד הזרם ולעתים מאמץ לשמור על נתיב עצמאי בתוך הזרם. רבים נסחפים, והשורדים חייבים לעצב מחדש את זהותם כדי להתקיים. בהעדר חיים במולדת אין רוב ואין ריבונות, אין נוף ואין שפה, יש פחות עצמאות ועוד פחות ביטחון עצמי. התמעט הסיכוי לשמור על הקירבה האתנית ולפתח יצירה תרבותית משותפת. לא ניתן עוד לגדל ילדים בתבנית נוף מולדתם, לשמור על הבית ולהשפיע על עתיד האומה.

כעיוור המחזק את כושר השמיעה שלו, פיתחו השורדים מחוץ למולדת מרכיבי זהות המתאימים לגולה. משקלן של הקהילה ושל הדת גבר והגעגוע החליף את הגיאוגרפיה. תחושת הקורבנות הפכה לחלק מאישיותנו וההומור בא לפצות על היאוש. "העולם נגדנו" היה לסיפור שלנו וערבות הדדית הייתה למיכל החמצן הלאומי. הרצון לשרוד חייב פיתוח תכונות של מצוינות, אלתור והסתגלות.

כשחזרנו ארצה, שבנו עם כל מרכיבי זהותנו שנתגבשו בגולה. ידועה האמירה שקל יותר להוציא את היהודים מן הגולה מאשר את הגולה מן היהודים. אולי טוב שכך. מהפכות מתרחשות מהר. זהות זה עניין עמוק שהתפתחותו צורכת זמן. הורינו חוללו את המהפכה הציונית. בפני ילדינו ניצבים אתגרי הזהות האדירים. מה מן המרכיבים שנתעצמו בגולה נרצה לשמר ולפתח כי הם עדיין תורמים להבטחת עתידנו ועל מה נרצה לוותר כי יש בהם דווקא נזק לחוסננו? כיצד נקיים מכנה משותף לאומי עם היהודים שחיים בתפוצות וזקוקים למרכיבים שונים משלנו כדי לשמור על זהותם היהודית?

אכן אתגרים קשים אך מרתקים. הבורחים למצרים לא חלמו עליהם, ירמיהו יכול היה רק לייחל להם, לילדינו הזכות להתמודד איתם. זכות שאין גדולה ממנה.

באדיבות אתר 929