משה מצפה מהמרגלים "לעלות לארץ" – להתגבר על המכשולים העומדים בפניהם לקראת הכניסה לארץ. המרגלים לא מצליחים "להתעלות" על עצמם. המעפילים מנסים "לעלות", אך "עליה" שאיננה לפי רצון ה' איננה רצויה ולכן לא מצליחה.
בפרקים י"ג-י"ד מופיע הפועל "עלה" פעמים רבות. במקומות אחרים בתנ"ך הפועל "עלה" מתאר מאמץ נפשי מרוכז, התכווננות למטרה, והפעלת כוח באופן מכוון.
משה מצווה את המרגלים לעלות לארץ ישראל, וחוזר על הוראה זו מספר פעמים. גם אם אין הכוונה שהם אמורים ממש לכבוש את הארץ, הוא מורה להם להיות במצב רוח של כיבוש, של עימות, של עמידה בפני מכשולים והתגברות עליהם.
אך כאשר המרגלים מדווחים על שליחותם, הם מציינים רק כי "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ" (י"ג, כז) ו"עָבַרְנוּ בָהּ" (שם, לב).
היכן שהוא במהלך הדרך, התפיסה העצמית שלהם את מעשיהם השתנתה; הם איבדו את הנחישות ואת המטרה הנמצאות בבסיס הפעולה המכונה "עליה". יתכן שהשינוי התרחש כאשר הם פגשו ביושבי הארץ, שהכריעו אותם מבחינה פסיכולוגית, כפי שציינו המרגלים עצמם: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם, ל"ג). לכן הם מביעים בפירוש את התנגדותם לכיבוש הארץ וטוענים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם" (שם, ל"א).
כלב, שחדור ברוח אחרת, מנסה לשכנע את העם ש"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (שם, ל).
לבסוף, לאחר שהעם הבין את הטעות, הם מנסים "לעלות", אך דווקא כעת הם נכשלים, מפני שהמסר של התורה אינו כי אם תנסה מספיק בכוח, תוכל לעשות הכל. המסר הוא כי בכדי להצליח לבצע את מצוותו של הקב"ה, עליך לאזור את כל כוחך ונחישותך. כאשר הקב"ה אינו איתך, נחישות פנימית אינה רלוונטית. מהבחינה הפסיכולוגית, המעפילים היו גיבורים, בעלי אופי מרשים, שאותו בדיוק רצה ה' מבני ישראל קודם לכן. אך היה זה מאוחר מדי. התורה מדברת על גבורה בשירות ה', אך הגבורה לבדה חסרת תועלת אם אינה בהתאם לרצון ה'.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון