מלכות "דוד בן ישי" יוצאת כאן לדרכה באופן מושלם, בלי סיבוכים, ובלי פגמים וצרות
לפנינו מעבר ישיר מנפילת שאול (שמואל-א לא) אל המלכת דוד בחברון על "כל ישראל" (שמואל-ב ה), ואל כיבוש מצודת יבוס והפיכתה ל"עיר דוד",[1] תוך השמטת פרקי דוד בחברון עם המאבק הקטלני בין אבנר ליואב.
שנות מלכות דוד, שמופיעות בספר שמואל כסיכום ביניים (שמואל-ב ה, ד-ה), אין להן מקום בפרקנו; "שבע שנים וששה חדשים" של מלכות דוד "בחברון... על יהודה", יוזכרו בקיצור (בלי ששת החודשים, ובלי יהודה) רק בסיכום החגיגי של סוף ימי דוד (כט, כז).
מלכות "דוד בן ישי" יוצאת כאן לדרכה באופן מושלם, בלי סיבוכים, ובלי פגמים וצרות.
מכיבוש יבוס הושמטה הנגיעה "בַּצִנוֹר",[2] והושמטו "העִוְרים והפִּסְחים (=המקללים) שְׂנֻאֵי נפש דוד" (שמואל-ב ה, ו,ח), אבל הושלם פסוק חשוב מאד על "יואב בן צרויה", שהיה "לראש ולשר" (יא, ו,ח) בזכות ההובלה המוצלחת של לכידת יבוס, בלי התיאור העמום על פרטי הקרב. הפרק הקשה על יואב (שמואל-ב ג), ועל המתח החמור בינו לבין דוד בגלל הריגת אבנר, הושמט!
בכל אלה, עלינו לזכור את הרקע של היעלמות בית דוד מן ההנהגה, אחרי זרובבל!
והנה, דווקא כאן מצרף כותב 'דברי-הימים' את רשימת "ראשי הגבורים אשר לדוד, המתחזקים עמו במלכותו עם כל ישראל להמליכו, כדבר ה' על ישראל" (יא, י); רשימה זו מופיעה (בגרסה קצת שונה, וקצת יותר קצרה) בסוף ספר שמואל(-ב כג, ח-לט), אבל ברור מפרטי הרשימה, שהיא מתארת קרבות של דוד מול פלשתים בתקופה המוקדמת, בימי שאול, כאשר דוד "במערת עֲדֻלָם", "ונציב פלשתים אז בבית לחם" (יא, טז-יז), ולכן מקומה של הרשימה נראה לכאורה תמוה גם בספר שמואל, וגם כאן.
הפתרון נראה לי פשוט – מתוך רשימה זו, שהתגבשה בקרבות ההם, גיבש דוד את 'המטה הכללי' של צבא הממלכה המאוחדת, אחרי כיבוש יבוס וחיבור הנחלות של שבטי ישראל ויהודה, בירושלים. כך מובנים היטב רמזי ההיררכיה – "השלושה" הראשונים הפכו למפקדים הראשיים (אחרי יואב בן צרויה), "ואבשי אחי יואב" הוביל "שלושה" נוספת, וכך גם "בניהו בן יהוידע", אבל שניהם לא הגיעו לדרגתם של שלושת הראשונים. "ועד [ואל] השלושה לא בא" (יא, כא,כה); כל אחד מהמפקדים "הגִבורים" הוביל אחריו חיילים, כנראה בקבוצות של "שלושים" (יא, מב), ומהם נבנה השלד הפיקודי של צבא ישראל במלכות דוד, בירושלים.
חשוב לשים לב, שלרשימה המוקדמת, הכתובה בספר שמואל(-ב כג, ח-לט; "כֹּל שְלֹשים ושבעה") נוספו עוד 16 שמות (יא, מא-מז) בעיקר משבט ראובן, ממואב ומעשתרות שבעבר הירדן המזרחי, והם משקפים שלב מאוחר יותר של השלד הפיקודי בצבא הממלכה במלחמות יואב בן צרויה נגד עמון וארם (שמואל-ב י); אבל מלפני מותו של "אוריה החתי", שנזכר כגיבור חי בשתי הרשימות (שמואל-ב כג, לט; יא, מא).
בכל מקרה, אין זו יצירה של כותב 'דברי-הימים', שרק העתיק וערך מספרים קדומים שהיו לפניו.
______________________
[1] הכתיב העברי בימי בית שני היה 'כתיב מלא', בדומה לעברית שלנו כיום, אבל עדיין לא שררה עקביות, וחלק מביטויי העברית המקראית הועתקו בכתיב חסר, בעוד 'דוד' נכתב בי'; דווקא אצלנו, נותר 'דוד' בכתיב החסר, הקדום.
[2] 'צינור' בלשוננו הוא הגליל החלול, שדרכו זורם נוזל, אבל בעברית מקראית (וגם בלשון המשנה) זו הזרימה עצמה, כמו התיאור של מפלי המים "מארץ ירדן וחרמונים... תהום אל תהום קורא לקול צִנוֹרֶיךָ" (תהלים מב, ז-ח); לכן חשב צ'רלס וורן, שלוחמי דוד הצליחו ללכוד את העיר בהפתעה דרך מפעל המים, בדומה ללכידת בית-אל (שופטים א, כד-כה); ד"ר אילת מזר, חופרת עיר דוד סבורה, שהנגיעה "בַּצִנוֹר" משמעה היטהרות הלוחמים במי התעלה, אחרי שנטמאו בקרב.