במהלך ספר דברים מזכיר משה את ראיית העיניים כנימוק הכרחי וחד משמעי לחובת שמירת המצוות. הבעיה הגדולה היא שדווקא אבותיהם הם שראו את כל הניסים ואת מעמד הר סיני ולא הם, הבנים. אם כן כיצד רואה בכך משה הוכחה ניצחת?
משה מדבר עם הדור שעומד להיכנס לארץ ישראל, שלא נשאר בו איש מהמפקד הראשון שנערך לפני שהתחילו את מסעם מהר סיני לארץ כנען (מלבד כלב ויהושע). מעט מאוד מהנוכחים ראו את האותות והמעשים אשר עשה ה' בארץ מצרים וחלק קטן בלבד ראו בעיניהם את אשר עשה ה' לחיל מצרים, לסוסיו ולרכבו. מעשים אלו אירעו לפני שרוב הדור נולד, וממילא לא היה לרובם זכרון אישי לגביהם.
כיצד, אם כן, יכול משה להכריז: "כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה" (ז) ?!
דומה שאין משה מדבר אל העם בתורת יחידים, ואין הוא מתייחס לזכרון האישי האינדיבידואלי. משה מדבר אל העם כולו, ודבריו מכוונים לזכרון הקולקטיבי של כנסת ישראל. העם העומד לפני משה בערבות מואב, ראה את המופתים במצרים בעיניהם, על אף שהרבה יחידים שנכחו אז, נולדו במדבר. הזכרון הלאומי של כנסת ישראל היה חד ובהיר.
המושג של עדות לאומית שייך גם ביחס לדורות העתידיים. לכן, כאשר משה מזהיר את ישראל לא לשכוח את מעמד הר סיני, הוא מוסיף: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (ד', ט).
לאמור, הדור שראה את מעמד הר סיני חייב למסור את החוויה הלאומית בבחינת מסורת חיה, לבניהם ולבני בניהם. כל דור אשר קיבל מסורה זו מהוריהם, חייב להעביר אותה לדורות הבאים. מעמד הר סיני צריך להיות חקוק בזכרון הלאומי של עם ישראל, כמסורת חיה הנמסרת מאב לבנו ומרב לתלמידו, כפי ששנינו: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" (אבות א', א').
"לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת" (ה', ג). הברית שכרת עמנו הקדוש ברוך הוא בחורב פנים אל פנים, לא נכרתה רק עם אותו דור שעמד בפועל בתחתית ההר, אלא עם עם ישראל כולו במשך כל הדורות (עיין דברים כ"ט, יג-יד).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון