בפגיעה מכוונת באדם, כמו זו המוזכרת בפרקנו, התורה דורשת לשלם עין תחת עין ממש. חכמים החילו את עונש הממון גם כאן.
כאן בפרקנו מתחילה הסגירה של ספר ויקרא אל ספר שמות – חזרה לפרשיות המשכן עם שמן המאור ולחם הפנים – חזרה למשפטים עם משפט המקלל ודיני מכות – ובפרק הבא (כ"ה) חזרה להר סיני.
בחזרה למשפטים בולטת הדגשת התורה – "ואיש כי יִתֵן מוּם בעמיתו, כאשר עשה כן יֵעָשֶׂה לו... עין תחת עין... כאשר יִתֵן מוּם באדם כן יִנָתֶן בו" (כ"ד, יט-כ).
יש הבדל יסודי בין הדין של "עין תחת עין" בספר שמות (כ"א, כג-כה), שם מדובר בהוצאת עין בפגיעה לא מכוונת באישה הרה, תוך כדי ריב ומכות בין שני אנשים חמומים, ובין מי שהתכוון לתת מום באדם אחר והוציא לו עין בפגיעה מכוונת.
קל להבין ש"עין תחת עין" במקרה הראשון, פירושו הפשוט הוא קנס של פיצוי, כי הוא לא התכוון להוציא עין. ואילו בפרקנו – התורה חוזרת פעמיים על ההוראה לתת מום באדם שהתכוון ונתן מום בחברו.
"עין תחת עין" בתורה אכן פירושו ממון, אולם בפגיעה מכוונת התורה דורשת 'עין תחת עין ממש' (כדעת רבי אליעזר מכילתא משפטים, נזיקין פרשה ח', לפי גרסת כתבי יד, מהדורת הורוביץ), אלא שחז"ל (בבא קמא פג ע"ב-פד ע"א; רמב"ם הלכות חובל ומזיק, פרק א' ב-ו) החילו את עונש הממון גם כאן, בניגוד לפשט, כנראה כדי להעדיף פיצוי לנפגע על פני סיפוק תחושת נקמה, ועל יסוד הפתח המפורש בתורה לשלם כופר (שמות כ"א, ל – ורק לא ברצח – במדבר ל"ה, לא-לב, וכדעת רבי יצחק במכילתא).
באדיבות אתר 929