עימך הסליחה

הבית השני במזמור שלפנינו (ג-ד) עוסק בנושא החטא והסליחה במערכת היחסים שבין האדם לבורא. סגנונו הוא חכמתי הגותי.

א. חלקו הראשון של הבית השני מנוסח כמשפט תנאי המסתיים בשאלה רטורית בגוף שלישי "אִם עֲונוֹת תִּשְׁמָר יָ-הּ' אֲ-דנָֹי מִי יַעֲמדֹ", מדוע בעל המזמור מנסח את דבריו באופן הזה? כיצד צורת הניסוח הזו מחדדת את המסר?

ב. בחלקו השני של הבית השני ניתן כעין מענה לשאלה: "כִּי עִמְּך הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא".

1. מה משמעות האמירה "כי עמך הסליחה"?

עיינו בדברי המלבי"ם: כי עמך הסליחה, ר"ל שיש הבדל בין בשר ודם הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה ענין שמצא בהחוטא, ע"י שחוטא התחרט וביקש סליחה, או ע"י שריחם עליו, או ע"י שמצא חן בעיניו, ואם כן סיבת הסליחה לא נמצא עם הסולח רק עם מי שסולחים לו. מה שאין כן אתה סיבת הסליחה נמצא בך, כי אי אפשר שיצויר אל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם, כמ"ש במדרש שאמר א"א ע"ה להקב"ה אם דין אתה מבקש אין עולם ואם עולם אתה מבקש אין דין, ואם כן סיבת הסליחה נמצא עמך, וגם שגדר הסליחה הוא שיעביר את העוון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות שיעשה מדבר שהיה במציאות כאילו לא היה, וע"כ לא נמצא בשום מקום בתנך סליחה מאדם לאדם רק מה'.

2. מהי הבעיה התיאולוגית היכולה לנבוע מהנאמר בפסוק? כיצד מתמודד איתה ע' חכם?

ע' חכם: ועוד הכתוב מלמדנו, שאף על פי כן שלכאורה יש לטוען לטעון, שמידת הסליחה עשויה לפתות את חלושי הדעת לזלזל ביראת שמים ולחשוב, שבין כך ובין כך יסלח להם, האמת לא כן היא, אלא מדת הסליחה מרבה יראת שמים ומחזקת את יראי ה' בדרכם, שמתוך שהם מכירים שה' סולח לעוונות, הם יודעים שלעולם לא תאבד תקוותם, ועל ידי זה הם נמשכים ליראת שמים. ואילו היה האדם נענש בכל חומר הדין, היו הבריות מתייאשים וזונחים את יראת ה' (מזמור קל הערה 6).

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"