במצבים של צער וכאב על אובדן של אדם אהוב, לשתיקה פעמים רבות יש עוצמה רבה יותר מאשר למילים.

 

"וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ: וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה: וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (יא-יג).

שלושת רעי איוב שומעים כל אחד במקומו את הבשורות הרעות שאירעו לחברם הטוב איוב והם מחליטים להגיע ביחד לנחמו. רק המראה הקשה מרחוק של איוב חברם הטוב, השמח והמלא חיים מחריב עליהם את עולמם. פניו השתנו ללא היכר. זה לא אותו איוב שהכירו קודם. הם בעצמם מרגישים אבלים, קורעים את בגדיהם וזורקים עפר על ראשם.

נכנסים הם לאיוב ויושבים איתו על הארץ, ובמהלך כל השבעה הם לא מוציאים מילה מפיהם "ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד" (יג). שתיקה ארוכה ארוכה. שבעה ימים ללא שהוציאו מילה מפיהם. אין מילים שיכולות לנחם ולהתמודד עם האובדן הגדול.

כשישבנו שבעה על בננו אלחי למדתי פרק בהלכות שתיקה. ההלכה היהודית מלמדת אותנו שעד שהאבל לא פותח בשיחה, המנחמים יושבים ושותקים. יש הבאים ומדברים ומדברים (לרוב בעיקר מדברים על עצמם), מעין ניסיון לשבור את המבוכה וכביכול לעזור לאבל, אך למעשה הם בכלל לא מנחמים, פעמים רבות מרבים הם צער.

השותקים הם המנחמים האמתיים. מדוע? בשתיקה יש הכלה. הכלה של המצב הטראגי. המילים מצמצמות. והשתיקה הינה ניסיון להכיל מציאות לא נתפסת תיאולוגית ובוודאי פסיכולוגית. אובדן הוא כאב גדול מנשוא ובוודאי אובדן שלא כדרך העולם.

ר' נחמן בשם הבעל שם טוב הסביר את המדרש שכאשר המלאכים שואלים את הקב"ה על הריגתם המזעזעת של עשרת הרוגי מלכות - "זו תורה וזו שכרה"? עונה להם הקב"ה "שתקו! כך עלה במחשבתי לפני". משמעות תשובתו של הקב"ה "שתקו!" אינה דחייה, אלא הנחיה לתנועה פנימית שמשמעותה - השתיקה היא הדרך שבה תוכלו להעלות את מחשבתכם גבוה גבוה ולהגיע לפניי, ובמקום הרוחני הגבוה הזה, רק שם, תוכלו להכיל את שאלתכם.

בנוסף - למדתי שהשתיקה היא שפה. שפה גדושה ועשירה משפת המילים.

הזוהר מלמדנו שהתורה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, ובנוסף על מה שכתוב באותיות השחורות כתוב בלובן שמסביב לאותיות - "בין השורות". כך גם בשתיקה. כשהמנחם שותק עם האבל הוא משוחח איתו בשפת השתיקה. כל אחד שותק ובשתיקה יש דיבור שתיקתי עמוק ועשיר. בכך, מתקיים שיח פורה בעולמו הפנימי של האדם. זהו המרחב האין סופי שבין המילים.

לשתיקה יש עוצמה לפעמים הרבה יותר מהמילים כמו שהלובן סביב האותיות השחורות בספר תורה גדול ועצום יותר. כך חשתי כשחבריי הטובים הגיעו וישבו ופשוט התבוננו אחד בשני ושתקנו. כל מבט שותק השאיר חום עוטף ומחבק.

כשאובדנו של אדם טרי, השתיקה היא השפה של "עימו אנוכי בצרה". השתיקה היא החיבוק העוטף. לאחר ימי השבעה יש צורך בהרבה שיח ושיתוף לעכל את האובדן גם בשפת המילים ובשפות נוספות, ולא רק בשפת השתיקה. וכך היה גם אצל רעי איוב. בשבעה הם ישבו ושתקו ורק לאחר מכן התחיל השיח בשפת המילים.

"אין צעקה יותר גדולה מהשתיקה...".

באדיבות אתר 929