התורה מנמקת את סדרת הקללות בטענה כי עם ישראל לא עבדו את ה' מתוך שמחה. מדוע הדבר כה חמור והלוא בסופו של דבר הם שמרו את מצוות ה'? נראה כי ללא השמחה יש פגם מהותי בעבודת ה'.
ה"ערבי נחל" מביא את דברי "בעל העיקרים", שמפרש שהשמחה בתהליך השגת החוכמה נובעת מכך שאין לחכמה סוף ותכלית. שמחת ההשגה אינה פוסקת לעולם, אלא היא מתחדשת בכל עת, כי תמיד זוכים להשיג עוד ועוד. כאשר אדם שפעל להשגת מטרה חומרית הגשים את מטרתו, הוא יזכה לשמחה רגעית; אך כאשר המטרה היא רוחנית הרי שאין לה סוף ותכלית, ולכן לא ניתן להגשימה במלואה לעולם, והחשק והשמחה הולכים וגוברים באופן תמידי.
לאור דברי ה"ערבי נחל" נוכל להשיב על השאלה מדוע התורה רואה בחומרה גדולה כל כך את עבודת השם שלא מתוך שמחה. מידת השמחה בעבודת השם מעידה על הגישה של האדם לעולם התורה והמצוות. במידה והמצוות נתפסות כאמצעים לבקשת השם וקרבת אלוקים, הן לעולם לא יהפכו למעשים שגרתיים ומשעממים, והן תמיד ייעשו מתוך שמחה. קיום מצוות לא מתוך שמחה מעיד על תפיסה שגויה בהתייחסות למערכת המצוות כחובות מעשיות וטכניות, שהופכות עם הזמן להיות מעיקות ומשעממות. זוהי הסיבה לכך שהתורה מתייחסת לעבודת השם שלא מתוך שמחה בחומרה רבה כל כך: כאשר אין שמחה בעבודת השם, סימן שיש פגם מהותי בהתייחסות לעולם התורה והמצוות כאמצעי לקרבת אלוקים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון