ספר הזיכרון של איוב

במענה העשירי מאז פתח איוב את פיו, הצליח בלדד לפגוע באיוב בנקודה הרגישה ביותר, באבדן ילדיו ומשפחתו. הפעם לא יוכל איוב לחמוק ממודל 'הרשע' שהולבש עליו בדיוק כפי שקרה לו, ולא יוכל להמציא רעיונות, שיהפכו את התמונה.

לכן, איוב יגיב במלוא העוצמה דווקא בתוך המודל של בלדד – הוא יתאר את מצבו הנורא בנקודה הקריטית של אובדן משפחתו עוד ביתר שאת, וכמו קינה נוראה תתפרץ מפיו; מתוך דבריו נלמד, למשל, שכל קרוביו ובני ביתו התרחקו ממנו, ואולי אפילו אשתו עזבה. "אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק... חָדְלוּ קְרוֹבָי... רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי..." (י"ט, יג-יז).

גם עבדיו מתעלמים ממנו, ואף אחד איננו מתקרב לאיש מוכה שחין. אחרי שבאו הרֵעים לבקרו ושמעו את דבריו, הפכו גם הם למאשימיו ורודפיו, ויחסם הולך ומתנכר יותר ויותר במהלך העימות.

מול המצב הנורא הזה המציא איוב (דווקא בתגובה הזאת) את החזון של ספר איוב כזיכרון לדורות, כמצבה חיה שתגאל את זכרו ואת צדקתו עד דור אחרון.

מאז הפעם הראשונה שקראתי את מענה איוב זה (פרק י"ט) אני חש בו צמרמורת ממש – הלוא אני קורא ולומד ומלמד על איוב מתוך הספר שאיוב חזה, שראה בו מענה יחיד באין כל ברירה אחרת; זה תמיד מזכיר לי את נבואת ישעיהו (נ"ו, ה) על "יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת – שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת"!

"מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי – מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ – בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת – לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן – וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי – וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם... וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ" (י"ט, כג-כו).

אחרי שביקש למות ב"מִי יִתֵּן..." (ד', ח-ט), אחרי שביקש "מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי, תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב אַפֶּךָ, תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי" (י"ד, יג). אחרי שביקש צדק לפני שימות (י"ג, יח; ט"ז, כ-כב) – כעת הוא מבקש "מִי יִתֵּן" 'ספר זיכרון', וזה הספר שאנו קוראים בו!

מה עוד אפשר לומר?!
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

עַד אָנָה תּוֹגְיוּן (=תְצַעֲרוּ) נַפְשִׁי? וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים?
זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי, לֹא תֵבֹשׁוּ, תַּהְכְּרוּ (=תִתנַכְּרוּ) לִי!
וְאַף [אם] אָמְנָם שָׁגִיתִי, אִתִּי תָּלִין (=שמוּרה) מְשׁוּגָתִי [ולא כהאשמותיכם] –
אִם אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ, וְתוֹכִיחוּ (=תוכחות) עָלַי חֶרְפָּתִי (=אשמות שקר) –

דְּעוּ אֵפוֹ כִּי אֱ-לוֹהַּ עִוְּתָנִי [במחלה האיומה], וּמְצוּדוֹ  (=וחומת בדידות) עָלַי הִקִּיף;
הֵן אֶצְעַק [על] חָמָס, וְלֹא אֵעָנֶה; אֲשַׁוַּע [לצדק], וְאֵין מִשְׁפָּט!
אָרְחִי (=דַרכִּי) גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר, וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים;
כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט, וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי;
יִתְּצֵנִי (=יִשְבְּרֵני מִ)סָבִיב וָאֵלַךְ [לאבדון], וַיַּסַּע (=ויעקור) כָּעֵץ תִּקְוָתִי;
וַיַּחַר (=הבעיר) עָלַי אַפּוֹ (=כָּּעֲסוֹ), וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו (=כאויב לו];
יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו [משְׁבָא וכשדים], וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם (=דרסו אותי),
וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי (=לפגוע במשפחתי).

אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק, וְיֹדְעַי אַךְ זָרוּ (=התרחקו) מִמֶּנִּי;
חָדְלוּ קְרוֹבָי [מִלָבוֹא], וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי;
גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי, נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם;
לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה, בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ [והוא יתעלם];
רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי, וְחַנֹּתִי (=ותחנונַי זרים) לִבְנֵי בִטְנִי;
גַּם עֲוִילִים (=תינוקות) מָאֲסוּ בִי, אָקוּמָה (=אם אָקוּם), וַיְדַבְּרוּ בִי (=נגדי).
תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי (=אנשי) סוֹדִי, וְזֶה (=ואשר) אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי [לשונאים];
בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי (=שלד עַצמותַי), וָאֶתְמַלְּטָה (=ונוֹתַרתי) בְּעוֹר [בלי] שִׁנָּי.

חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי, כִּי יַד אֱ-לוֹהַּ נָגְעָה בִּי!
לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ אֵ-ל? [ללא תועלת], וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ?!

מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ (=יֵחָקְקוּ) –
בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת, לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן –
וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי, וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם [לְסַפֵּר צדקתי] – [כי כעת] –  
וְאַחַר (=תחת) עוֹרִי נִקְּפוּ (=נֶחְתְכוּ) זֹאת (=המילים), וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה [דִברֵי] אֱ-לוֹהַּ.
אֲשֶׁר [רק] אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי (=קורא אותם), וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר,
[כי] כָּלוּ כִלְיֹתַי (=כל מה שגופי הכיל) בְּחֵקִי.

כִּי תֹאמְרוּ מַה (=לא סתם) נִּרְדָּף לוֹ, וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר (=חטא ופשע) נִמְצָא בִי?!
גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב [נוקמת], כִּי חֵמָה [מעוררים] עֲו‍ֹנוֹת חָרֶב (=שנאה וחורבן),
לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן (=שיש [בסוף הדרך] דין צדק)!

באדיבות אתר 929