נקמה אלוקית

פרקי הגאולה של ישעיהו מציגים לפנינו מסכת רב-גונית של גאולות מסוגים שונים. פרק ס"א עסק בגאולת העם ויציאתו משבי ואסורים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. פרק ס"ב עסק בגאולת ציון וירושלים, העיר והארץ. פרק ס"ג עוסק בנקמה.

השרש "שלם" בנטיותיו השונות חוזר בספר ישעיהו פעמים רבות לאין ערוך מן השרש "נקם". בעידן המודרני, שבו ערך השלום מתנשא בראש סולם הערכים, לפחות אצל חלק מסוים ומשמעותי של מובילי התרבות בעולם, קשה לעכל את רעיון הנקמה. יש לזכור, שגם בעולמם של נביאי ישראל וגם בעולמם של חז"ל, השלום תפס מקום חשוב לאין ערוך מן הנקמה. אך אף על פי שחז"ל קבעו שגדול השלום שכל הברכות חותמות בו, והוא שמו של הקב"ה, הם גם לימדו שגדולה נקמה שניתנה בין שני שמות: "א-ל נקמות ה'" (ברכות ל"ג א). אלא שהם גם צמצמו וקבעו שהיא טובה ורצויה רק בגבולות מוגדרים.

תיאור אלקי הנקמות בפרק ס"ג מוחשי וצבעוני מאד: הוא מגיע מאדום, בבגדים אדומים מדם (א-ב), כבגדיו של מי ששב מדריכת ענבים בגת. הוא רומס ודורך, (ג), מכה בזרוע, מבוסס ודורס על העמים, באפו ובחמתו. (ה-ו). אין ספק שבעיני הנביא הגאולה כרוכה בנקמה (ד).

כנגד החמה השפוכה על רשעי העולם, חלקו השני של הפרק, פותח בחסד ורחמים על עם ישראל, בניו של ה' (ז-ט). אך גם פרק החסד והרחמים מכיל הצדקה לנקמה המופעלת כלפי הגויים, באשר הם עשו לישראל את אשר יעשה ה' לגויים בעת הנקם (יח).

לפלא הוא, שאין בקריאת הנקמה שבפרק זה, וגם במקומות אחרים, שום הבעת רצון של עם ישראל ליטול חלק בעשיה. לא מוכרזת מלחמה על הגויים, לא בגדיהם של ישראל יאדימו מדם חללי האויב, לא לוחמיו של מלך המשיח יבוססו בדם ולא סוסיהם ירמסו את חיילי האויב. הנקמה כולה מסורה בידיו של הקדוש ברוך הוא. ישנה ציפיה לראות במפלתם של רשעים, יש תקוה לכך שהסדר הטבעי והנורמלי של צדיק וטוב לו, רשע ורע לו יתממש. האמונה בטוב, בצדק ובחסד האלקי מבקשת לראות בעיניים ובחוש ממש שמשפט הצדק נעשה ומי שראוי לכך בא על עונשו. אבל המשימה הזאת נתונה בידי מלכו של עולם, נתונה בין שני שמות, ומופקעת לחלוטין מן האחריות המעשית של האדם.