נפרדים ובוכים

נאום הסיכום והפרידה של שמואל הנביא הוא מרגש ועצוב - כמו משה וכמו יהושע, הוא סיפר את הסיפור מיציאת מצרים ועד אליו, והשמיע תוכחה מוסרית רועמת (בסופת רעמים בימי קציר). הוא ביכה את משטר השופטים החופשי תחת מלכות ה', וגם מורגש בו הכאב האישי על מאיסת משפחתו, ועל ההאשמות נגדם ("וּבָנַי הִנָם אִתכֶם"; ב).

אולם הקטע המרגש ביותר הוא הסיכום האישי, לפני ההיסטוריה ולפני המוסר – "את שור מי לקחתי, וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי, את מי רַצוֹתי (=רָצַצתי), ומיד מי לקחתי כֹפֶר וְאַעְלים עֵינַי בו - ואשיב לכם" (ג). כמשה רבנו מול המרד של דתן ואבירם (במדבר ט"ז, טו) נאלץ שמואל לסנגר בעצמו על חייו ועל מפעלו בעם, אלא שמשה עשה זאת בתפילה לה', ושמואל דרש עדות מפי העם - העם אכן העיד על טוהר כפיו של הנביא.

במכתבו האחרון של בנימין זאב הרצל לעם היהודי (ראו בספרי, נס קיבוץ גלויות, מהדורת תל-אביב עמ' 229-230), שנכתב בשברון לב, לנוכח הפילוג והשבר בתנועה הציונית ששבר את לבו, ולנוכח אבדן הסיכוי (אז ב-1904) להסכמת המעצמות לעלייה המונית ולהקמת 'בית יהודי' בארץ ישראל - "מאחר שלא רציתם נשאר הדבר אגדה בזמן הזה" - כתב הרצל:

אמנם רבות נלחמו בי ולעגו לי, אולם מאחר שגם שונאי בנפש לא יכלו להעליל עלי שביקשתי או מצאתי בתנועה זו (=הציונית) יתרונות חומריים לעצמי, יכולתי לשאת את ההתנפלויות בדומיה. לעומת זה קיבלתי את שכרי למעלה מן הראוי והמגיע באהבת עמי... לא נשארו חייבים לי כלום. עם טוב הוא העם הזה, אולם לצערנו גם עם אומלל עד מאד.
הושיעה לו א-להים בימים הבאים.

באדיבות אתר 929