לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו דגשים והרחבות לעיון והעמקה בפרק:
כפי שניתן לראות, מענהו השני של איוב לאליפז קצר ממענהו הראשון. כפי שמציין פרופ' גרינשטיין:
עקב הקשיים הרבים במענה זה והסגנון המקוטע והלקוני של חלקים ממנו, קשה לקבוע בבירור אם איוב מביע בו רעיונות חדשים, או רק חוזר על הרעיונות והרגשות שהביע בנאומיו הקודמים... בתביעתו לדין צדק פונה איוב אל הארץ בזעקה גדולה וחריפה: "אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָמִי, וְאַל יְהִי מָקוֹם, לְזַעֲקָתִי" (ט"ז, יח)... אולם לרגעים נדמה שאיוב מתנער מייאושו התהומי ומדבר אל ה' בלשון תחינה, שכן מבצבצת בו ההכרה כי בסופו של דבר אין מי שיוכל לריב את ריבו עם הא-ל ולהושיעו, אלא הא-ל עצמו. לפיכך הוא אומר בנימת פיוס ותקווה: "גַּם עַתָּה, הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי; וְשָׂהֲדִי, בַּמְּרמִֹים. מְלִיצַי רֵעָי; אֶל אֱ-לוֹהַּ, דָּלְפָה עֵינִי. וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם אֱ-לוֹהַּ; וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ" (ט"ז, יט-כא). ההתנודדות הזו בין ייאוש לתקווה, בין תלונה מרה לתחינה רכה - היא המעניקה לדמותו של איוב המיוסר אמינות ועומק שאין להם תקדים ביצירות מקבילות מן המזרח הקדום.