סיפור העקדה מהווה מבוא לתפיסת הקרבן בעם ישראל: על ידי הקרבת בהמה האדם מבטא את נכונותו להקריב לא-ל את היקר לו מכל, למרות שהא-ל איננו דורש זאת ואף אוסר לעשות זאת.
מהי מגמת סיפור העקדה?
חציו הראשון של הסיפור מדגיש את הנסיון ובחינת אברהם כעיקר. חלק זה מבקש להביע את הציות הבלתי מתפשר שנדרש מאברהם ושהוא עמד בו. העמדה הנרמזת בסיפור היא שאם הא-ל דורש דבר שכזה, על המאמין לציית. ואילו חציו השני של הסיפור, ובמיוחד סצנת האיל שמסיימת את הסיפור, מדגיש שאין צורך של ממש להקריב את הבן, ניתן להסתפק בתחליף.
סיפור העקדה מהווה מבוא לתפיסת הקרבן בישראל: מהם הלכי הנפש שראוי שילוו את מביא הקרבן? כיצד יש לראות את הקרבת הבהמה על גבי המזבח?
בסיפור זה ה' לא מוצג כמי שמבקש קרבן בהמה. זוהי הכרעה חופשית של אברהם, ובתנועה אנושית הוא הפך את מהות הבהמה המוקרבת לתחליף לבנו. לפיכך, הסיפור איננו מסתיים באי הקרבת יצחק ויש חשיבות לתאר גם את הקרבת האיל, שרק בעקבותיה מקבל המקום את שמו "ה' יראה" (יד). בהר זה ממשיכים בני אברהם להקריב אילים (ומיני בעלי חיים נוספים) לה'. הסיפור מבשר למקריבים אלו שהמזבח הוא בבחינת המזבח שבנה אברהם אביהם, וקרבנם רצוי לפני ה' כאילו הקריבו את בניהם לפניו.
מאוחר יותר ייאמר בתקיפות גדולה עוד יותר שהקרבת בן ממש היא "תועבת ה' אשר שנא" (דברים י"ב, לא).
סיפור מופלא זה מצליח לאחוז את החבל בשני קצותיו: הסיפור מבטא עד הקצה את מסירותו של אברהם, את הויתור על הבן, שלא מתוך אקסטזה דתית המשתקת את הרגש של אב לבנו. מתוך הכרעה מודעת היה מוכן למסור את בנו למען ה' בשל ציוויו.
אך מסתבר, בסופו של דבר, שהאדם נתבע למוכנות של הקרבה אך לא למימושה: בסוף הסיפור מסתבר שאלוקי ישראל כלל אינו מעוניין שהמאמינים בו יקריבו את בניהם, גם אם היו מוכנים לעשות זאת לו היו נדרשים לכך.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'אברהם - סיפורו של מסע', הוצאת ידיעות ספרים