ניתוק מהשורש

במוקד מזמור נ"ב בתהילים, עומדת דמותו של דואג האדומי, שהיה מאויביו של דוד ושפך במו ידיו את דמם של כל אנשי נוב עיר הכהנים (שמואל א כ"א-כ"ב).

מתוך הפרק ניכר שמועד כתיבתו היה רק לאחר מעשה הרצח הנתעב, והלשון האמורה כלפי דואג: "הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה" (ד) מעידה על מודעותו לדיבה שהוציא דואג על אנשי נוב, במגמה לפגוע בהם, על לא עוול בכפם.

קריאת הנקם של דוד בעקבות מעשהו הנורא של דואג האדומי, הנוהג באנשי נוב כבאנשים מזרע עמלק ואינו חומל עליהם ועל טפם, מובנת אפוא מאליה.

אך דווקא לנוכח זאת, יש להתבונן בתובנות המיוחדות שמעלה דוד באשר לדמותו של דואג ומתוכן נבקש להעלות כמה נקודות אור.

א.
דואג האדומי מכונה בספר שמואל: "אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שמואל א כ"א, ח). וביטוי זה מעיד על מעמדו הנכבד וקרבתו למלוכה.
יתרה מזאת, חכמינו במסכת סנהדרין מייחסים לביטוי זה משמעות רוחנית ומגדירים אותו כאחד ממנהיגי הסנהדרין.

יש לציין שיחסם של חז"ל למעמדו של דואג האדומי מעוגן בפשוטו של מקרא, שהרי הכתוב בספר שמואל מספר כיצד הגיע דואג למשכן ה' שבנוב עיר הכהנים:
"וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה' וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי - אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שם).

הביטוי "נֶעְצָר לִפְנֵי ה'" משמעותו התעכבות לצורך תפילה ועבודת ה', ככתוב בספר יואל (א', יד): "קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה". הדבר מלמד על מגמתו של דואג להגיע למדרגות של קדושה.

אך הנה, בעיצומה של התבודדות זו מגלה דואג את המפגש שבין דוד לאחימלך הכהן, וקנאתו בדוד, הטוב ממנו, יוקדת בו ומשפילה אותו עד עפר.

מכאן ואילך הופך דואג להיות עבד נרצע לתאוות הנקם שבלבו וסופו שרוצח את אנשי נוב עיר הכהנים, לא רק בפקודת שאול, אלא מתוקף שנאתו וקנאתו שלו.

לנקודה זו מכוונים דברי דוד, הקורא כלפי דואג:
"גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה" (ז).

ה"אֹהֶל" הנזכר בפסוק זה, אינו אוהל בעלמא, אלא אוהל מועד ודוד מטיח בדואג: ביקשת, כביכול, לבוא אל אוהל מועד ולעלות בקודש וסופך שניתקת את עצמך מאוהל מועד וריבון העולמים עקר אותך ממקור החיים: "וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה".

ב.
אך מה תחושתו של דוד בקשר לכל המתחולל סביבו וכיצד רואה הוא את האסון הנורא שחולל דואג האדומי?

לכאורה ראוי היה לשאת על מציאות טראגית זו לא מזמור, אלא פרק קינה. והנה, באופן מפתיע בוחר דוד להתייחס למתרחש במשמעות אחרת הנותנת לה ממדים גבוהים לאין שיעור.

דואג לכאורה יוצא מנצח: הוא רוצח ו"מכסח" את כהני נוב, אך לאמיתו של דבר הוא במו ידיו "מכסח" ועוקר את עצמו מאוהל ה' ומארץ החיים:
"יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה" (ז).

זהו אפוא עונשו האמיתי של דואג, שעליו יכול דוד לומר בלשון מתרוננת:
"וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ" (ח).

מותם של כהני נוב קורע אמנם את ליבנו, אך מגמת הפרק להדגיש את הבוז והלגלוג לדואג, שביקש לכרות צדיקים מבית ה' וסופו שנכרת הוא עצמו מארץ החיים, שאינה רק כאן על פני האדמה.

ג.
למעלה מזה, אנשי האמונה, הבאים לאוהל מועד ו"נעצרים" שם באמת לפני ה', במגמה לדבוק במקור החיים, זוכים להיות מחוברים אל השורש ועליהם יכול דוד לומר כשליח הציבור:
"וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים
בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד.
אוֹדְךָ לְעוֹלָם כִּי עָשִׂיתָ
וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי טוֹב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ" (י-יא).

קוראים אנו פסוקים רבי עוצמה אלה ותוהים:
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, שכה רבה היתה אמונתו וכך ידע לראות את פני הדברים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929