ניצול המעמד לטובות אישיות

מעשהו של אחאב בסוף פרק כ' – חנינתו את בן-הדד ושילוחו לארצו בברית – עשוי להיתפס כגילוי אנושי חיובי. אולם פרק כ"א מראה מיד "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (א) – אחר החייאת בן-הדד – עד כמה היה אחאב רחוק ממידת החסד והרחמים. הרי בפרק זה הוא שותף סמוי לרצח זדוני ומרושע של אחד מאזרחיו!
שתי ההתנהגויות הסותרות של אחאב (החייאת בן הדד והריגת נבות) - מקור מושחת אחד להן, והוא: העדפת האינטרס המעמדי שלו כמלך. בשני המקרים אחאב מנצל את מעמדו כמלך לטובתו האישית, על חשבון טובת העם או טובת אחד מבניו, גם כשהדבר כרוך ברמיסת ערכים שעל קיומם הוא אמור להיות מופקד, ובכך הוא מועל בתפקידו:
בפרק כ' מביאה אותו 'אחוות המלכים' להשאיר את בן-הדד בחיים. דבר זה מנוגד לטובתם של ישראל, שעתידים לשלם על כך בהיותם נקראים למלחמה נוספת בארם כעבור שלוש שנים. מעשה זה מנוגד גם לרצון ה', שכן בן-הדד כשלעצמו אינו ראוי לרחמים לאור התנהגותו כפי שהיא מתוארת במהלך פרק כ', שעליה הוא זוכה לכינוי 'איש חרמו' של א-לוהים (כ', מב).
בפרק כ"א, פועל אחאב מתוך אותה תודעה – תודעת מלך שאינו מחויב לנתיניו ואיננו כפוף לחוק הא-ל. בהיותו מלך, הוא חפץ בנחלת אחד מנתיניו הסמוכה להיכלו. אדם פשוט לא היה מעלה על דעתו דבר כזה, ואף לו היה הדבר עולה על דעתו, היה מסיר את הרעיון מלבו אילו היה נתקל בסירוב תקיף ומנומק כמו זה של נבות. לא כן אחאב, שסירובו של נבות אינו מתקבל על לבו. אחאב אינו מוצא מנוחה עד אשר הוא משיג את מבוקשו. אולם השגת מבוקשו כרוכה בשפיכת דם נבות.
בשני הסיפורים הללו מצינו תגובה נפשית דומה אצל אחאב: "סר וזעף" (כ', מג; כ"א, ד).
בשני המקרים נובע תסכולו של אחאב מן הניגוד בין טענות צודקות המוטחות בו ובאות להגבילו, לבין רצונו לנהוג שררה באשר מלך הוא ולממש את מטרותיו האישיות. בשני המקרים אין ביכולתו לטשטש את האמת, אך גם אין ברצונו לוותר על שאיפותיו. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון