כשם שאחי יוסף התייחסו אליו כאל חפץ, כך גם עשירי שומרון מתייחסים לעניים כאל חפץ שאפשר לנצלו.
יחסם של בעלי השררה והשכבה המבוססת כלפי העניים איננו רק יחס של חוסר התחשבות ועמידה על שורת הדין אלא הינו יחס של ניצול. עיקר העניין הוא שאין הם רואים באביונים בני אדם השותפים לחברתם אלא אובייקטים לניצול ולקידום מעמדם של החזקים. לא האֵנוש שבאביון ניצב לנגד עיניהם אלא יחידה כלכלית חלשה שניתן לנצלה מבלי חשש. אין הם קשובים לנפשם ואין הם שומעים את מצוקתו של האחר, כי התקשורת שביניהם היא תועלתנית-משפטית. המוכר את האביון בעבור הנעליים והורס את חייו עבור חוב פעוט אינו מתייחס לאדם שמאחרי החוב אלא להיבט הממוני בלבד, והגובה נעליים כמשכנתא במקום לחוס על כבודו ובריאותו של החייב, מגלה את עולמו האטום כלפי הפן האנושי של הזולת.
"על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" (ו) – חז"ל פרשו שפסוק זה מתייחס למכירת יוסף.
אחי יוסף רוצים להרגו, ואילו יהודה מסתייג מכך ומציע למוכרו. כמובן שעבור טובתו האישית של יוסף, תכניתו של יהודה עדיפה בהרבה ומוטב להיות עבד בבית פוטיפר מאשר פגר המושלך לבור. עם זאת, ישנו פגם עמוק וחמור ביותר בהתנהלותו של יהודה. אדם הבא למכור את אחיו, איננו רואה בו אדם המסכן אותו אלא מתייחס אליו כאל חפץ. מכירת אדם הנברא בצלם משמעותה לשלול ממנו את המיוחד באדם ואת צלם האלקים שבו ולהפכו לאובייקט. לא בכדי החמירה התורה עם גונב הנפש וחייבה אותו מיתה. יתר מכן, החיוב הוא על גניבה ומכירה כי עיקר החיוב איננו מפאת העברת האדם ממקומו אלא בגלל הפיכתו לחפץ והפגיעה בצלמו.
המדרש המסב את פסוק הפתיחה של מכירת הצדיק למקרהו של יוסף איננו אסוציאציה מדרשית נאה המנותקת מן ההקשר המקורי של הנבואה אלא היא מבוססת על הבעיה המוסרית המשותפת למכירת יוסף ולתקופתו של עמוס והיא ניצול הזולת, ראייתו כמשאב המזומן לצרכי האחר ורמיסתו בעקבות זאת.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון