נחלה של קדושה

בדומה לשבט שמעון, ובמקביל לאותה ברכה-קללה של יעקב, גם שבט לוי אינו מקבל נחלה אלא ערים בלבד, ובשונה משבט שמעון עריו מפוזרות ברחבי הארץ. אפילו הכוהנים, קבוצה מצומצמת למדי בתוך שבט לוי, פוצלו בין נחלות שלשה שבטים (אמנם כולן בערי ממלכת יהודה העתידית). החלוקה הזו הנכתבת באווירה חגיגית משהו. פותחת בדרישת קבלת נחלה בדומה לדרישת כלב בשם שבט יהודה בפרק י"ד. הדרישה ההיא פתחה את פרשת ההתנחלות בכלל, והדרישה הזו חותמת אותה. שתיהן מאזכרות הבטחות מימי משה והנדודים במדבר, ובכך נותנות את כל ההתנחלות במסגרת ברורה, של המשך וסיום. למרות העצלות שניכרה בתהליך ההתנחלות בפרק י"ח, מעדיף המקרא לפתוח ולסיים במוטיבציה חיובית המבקשת להתיישב בארץ המובטחת.

חלוקת ערי הלוויים סכמטית, ארבע ערים לשבט, ללא התחשבות בגודל נחלתו, ובכללן ערי המקלט שחולקו כבר בפרק הקודם. 

אין ספק שפרק זה, שנבחר לחתום את פרשת ההתנחלות, מיועד לתת נופך קדושה לכל פרשת חלוקת הארץ. לאחר חלוקת הערים להתיישבות, ניטלו מהן שש לצורך ערי המקלט, ובזה חוזרת הארץ ומאוחדת שוב תחת מסגרת משפט העדה והכוהן הגדול, לשם העמדת המשפט על מכונו ולמניעת עוולות; ולבסוף ניטלות עוד ארבעים ושתים, ובכך תורם כל שבט ושבט מהנוחלים את תרומתו לעבודת האלוהים.

בכך חוזרת ומתאשרת מגמת הספר הזה כולו: חזרה לחיים נורמליים, שבהם האדם והשבט נוטל אחריות לחייו, אבל זוכר את אלוהיו בכל דרכיו.

נערך ע"י צוות אתר התנך 

באדיבות אתר 929