ישעיהו מוכיח את החברה הגבוהה שבה ההנאה היא תכלית הכול ומתוך כך היא נגועה בשחיתות מוסרית וחברתית. את האשמה מניח ישעיהו לפתחה של ההנהגה ורואה בה את האחראית למצבו של העם.
הנבואה בפרקנו מהווה מתקפה חריפה של ישעיהו על החברה הגבוהה של תקופתו מפאת הנהנתנות, האגוצנטריות וחוסר האחריות החברתית שלהם. כל תכלית חייהם היא ההנאה; היין, השכרות והשמן המבושם והערב הם הנותנים טעם לחיים, ומסביב לדברים הללו הכל סובב. העטרת - סימן ההיכר להישג האישי - שהם ניכרים בה היא הגאווה והשכרות, והציץ שהם לובשים כתפארתם הוא ציץ נובל דהיינו הנאה רגעית וחולפת. במשפט אחד, מדובר בחברה הדוניסטית שכל מעייניה נתונים למיצוי הנאת העולם הזה, עם כל השחיתות המוסרית והחברתית הנלווית לזה. השכרות, הגאווה, היין, השמן המבושם והשכר מאפיינים את עולמם הקיומי ואלו הם שאיפותיהם.
הנביאים, וישעיהו בכללם, נלחמו מלחמת חרמה כנגד התופעות הללו, בראותם בהן רעל רוחני ומוסרי. אם ההנאה שולטת על האדם במקום שהאדם ישלוט על ההנאה, אם קוקה קולה זה טעם החיים, אזי האדם ירד ממדרגתו הרוחנית וישחית את דרכו. בפרקנו, כבמקומות אחרים, ישעיהו טורח להדגיש את זמניותה ואי חשיבותה של ההנאה הרגעית ("ציצת נובל צבי תפארתו... כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה" - ד) ואת כיעורה ("כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום" - ח).
כמו כן, הנביא מאשים בראש ובראשונה את ההנהגה במצב המושחת שנוצר ("כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו ברואה פקו פליליה" - ז). אף זה איננו המקום הראשון שישעיה מניח את האשמה לפתחה של ההנהגה ורואה בהם את האחראים למצבו של העם, וניתן לראות בזה קו מנחה השזור לאורך תוכחות הנביאים לישראל. ההנהגה, ולא האדם הפשוט, היא האשמה המרכזית במציאות הרוחנית הקשה.
מלבד אשמתם למצבם של השכורים המתהוללים, הרי שאף נוצרה מציאות של חלל רוחני, כי ההנהגה הזניחה את תפקידה ואיננה מספקת את ההדרכה הרוחנית הנצרכת. אין את מי שילמד, ידריך ויכוון את העם, ואפילו תינוקות של בית רבן אינם מקבלים את החינוך המגיע להם:
"את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב עתיקי משדים" (ט).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקראת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון