נדבה וחובה

המשכן, בית ה', נבנה מכספם של בני ישראל. רש"י בתחילת הפרק מספר על שני סוגים של תרומות שנועדו לבנייתו: תרומות חובה, שבהן כל אחד נצטווה לשלם סכום קבוע, ותרומת נדבה, שנתן כל איש כרצונו. למעשה, השניות הזו מופיעה כבר בפסוק עצמו: מצד אחד "ויקחו לי תרומה" (ב), לשון כפייה וחובה, ומצד שני - "כל איש אשר ידבנו לבו" (שם), לשון התנדבות ונדבה. 

אופיין הכפול של התרומות מבטא את האופי הכפול שצריך להיות לזיקתו של כל יהודי לבורא העולם. מצד אחד, ברור לנו שנחוצה ה"נדבה": היוזמה האישית, היוצאת מן הלב, המבטאת את אופיו הייחודי של כל אחד. אתה משקיע יותר בגמילות חסד, ואני בלימוד תורה; את מקדישה זמן רב לאמירת תהילים, והיא מעדיפה ללמוד משניות. בתוך תחומי האמונה ישנו מרחב גדול ליוזמה אישית, וכל אחד צריך למצוא את הנתיב המיוחד של אמונתו הפרטית.

מצד שני, ישנו ערך חשוב גם לחובה. נחזור שוב לבני ישראל: אם הייתה רק תרומת הנדבה, היו רבים שהיו נודבים בכל לבם; אך יש לחשוש שהיו גם לא מעטים שהיו משתמטים, ולא תורמים מאומה. הקב"ה היה מסתדר, והמשכן היה נבנה בכל אופן; אך מה היה על אותם אנשים עצמם? הם היו נותרים בלא שום חלק ונחלה בבית ה'. התלהבות ואש פנימית לעתים ישנן ולעתים אינן; החובה הקבועה דואגת לכך שתמיד אדם יישאר בתוך מסגרת דתית ורוחנית, בלי קשר למצבי רוחו המשתנים.

אם לא הייתה מוטלת עלינו חובת תפילה קבועה שלוש פעמים ביום, מן הסתם לעתים היינו מתפללים מרצוננו החופשי; אך לעתים תכופות יותר לא היינו מתפללים כלל. בכמה לילות היינו מוצאים את הכוח הנפשי להקדים את השעון המעורר בחצי שעה כדי לקום לתפילה שאיננו חייבים בה? והשאלה היותר קשה: בכמה בקרים היינו מצליחים לקום לתפילה כזו, ולא מתפתים לבעוט בשעון המצלצל? לכן נקבעה בהלכה חובת תפילה, שאינה מותנית במצב רוח או בהתלהבות נפשית. כמובן, זהו רק המינימום הדתי: ובתוך התפילה כל אחד צריך להשקיע את אישיותו המיוחדת ואת אמונתו הפרטית.

חוויה דתית צריכה להיבנות על יסודות מוצקים של מחויבות איתנה.  

עוד באותו עניין ראו את הפוסט מאת הרב יובל שרלו

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות