נביא המונותאיזם

מראשית הציביליזציה היו שתי תרבויות מובילות ומנוגדות – מֶסוֹפּוֹטַמיה (=ארצות הפרת והחידקל), ומצרים (=עמק הנילוס). גם האמונות הדתיות על ריבוי האלים המשותף לשתיהן, היו שונות ומנוגדות במצרים ובמסופוטמיה, והעולם נראה מחולק מיסודו. כאשר קרסו ממלכות קדומות במסופוטמיה (שוּמֶר, אַכַּד, בבל, אשור) התחלפה ההגמוניה ביניהן. כאשר קרסו שושלות של פרעונים במצרים, והיו תקופות של אנרכיה בארץ היאור (כמתואר גם כאן; ב-י), תמיד עלו שושלות חדשות כעבור זמן. מעולם לא כבשו פרעונים את מסופוטמיה, ומלכי הצפון לא כבשו את מצרים.

עד לימי השיא של האימפריה האשורית, כחמישים שנה אחרי ישעיהו, אז כבשו אֵסַרחַדוֹן (671 לפנה"ס) ואַשוּרבַּניפַּל (664 לפנה"ס) את מצרים, ויצרו, לראשונה בהיסטוריה, מעצמת-על אחת משפכי הפרת והחידקל עד דלתת הנילוס. כ-150 שנה אחר כך יעשו זאת מלכי פרס ומָדַי "מֵהֹדוּ ועד כּוּש" (אסתר א', א) ולתקופה יותר ארוכה, ומאות שנים אחר כך תייצב הקיסרות הרומית את השליטה הגלובלית, ובה תתחולל לראשונה צמיחה בינלאומית של אמונה דתית מונותֵיאיסטית (=הנצרות), שנבואות ישעיהו ישמשו לה מורה דרך (אך גם הנצרות היא רק אבן דרך, ולא 'קץ ההיסטוריה').

אי אפשר היה לתרבות האנושית להגיע לאמונה מונותֵאיסטית בלי תקופת הכשרה של מעצמת-על גלובלית, אחת.

ישעיהו (א-ד; יח-כה) ראה את הפוטנציאל של חזון האחרית כבר בהופעה הראשונה של "מלך עַז", שימשול במצרים "ביד אֲדֹנים קָשָה" (ביד קשה של 'אדונים' - מלכי אשור), כאשר חרטומי מצרים יתגלו כ"אֱוִלים" (יא-יד), תועים ומתעים, בביטחון העצמי שלהם, שמלך מסופוטמי 'לעולם לא יצליח', לכבוש את מצרים –

"הנה ה' רֹכֵב על עָב קַל (=על מלכי אשור)
ובא מצרים,
ונָעוּ אלילי מצרים מפניו"... (א).

באדיבות אתר 929