ביהודה שמחו על מפלת ארם מבלי להבין שבעקבותיה יגיע האויב האשורי החזק יותר. בדומה לכך, מפלת עיראק והתמוטטות סוריה, היום, מביאות עלינו איום חמור יותר: האיום האיראני. הנביא אז, ואנשי התורה והרוח היום, תובעים להסיט את הדיון אל שדה החינוך, התרבות והרוח שמשם תבוא הישועה.
דמשק, עיר הבירה של ארם בימי ישעיהו, היא עדיין עיר הבירה של האויב הצפוני של מדינת ישראל כיום, סוריה.
בנבואת ישעיהו הממלכה הצפונית, המאיימת על השלווה והבטחון של ממלכות ישראל ויהודה, מתפוררת: "דמשק מוסר מעיר והיתה מעי מפלה" (א). הקריסה של האיום הצפוני מעוררת תקווה בישראל. אבל הנביא חושש מפני השאננות המשתררת, והוא מזהיר: "והיה ביום ההוא ידל כבוד יעקב" (ד). ישעיהו מנבא לא רק את נפילתה של ארם ושל ממלכת ישראל שנשענה עליה בברית ואיימה על ממלכת יהודה, אלא צופה גם את התדלדלותה של ממלכת יהודה. השמחה במפלת ארם מוקדמת מדי, מפני שהבעיה שלנו לעולם אינה האויבים מבחוץ, אלא האקלים הרוחני שבפנים: "כי שכחת אלהי ישעך וצור מעזך לא זכרת, על כן תטעי נטעי נעמנים וזמרת זר תזרענו" (י). מה שנראה כשגשוג הוא זמני ובר-חלוף, אם לא יעמיקו את השורשים: "ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי, נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש" (יא).
בממלכת יהודה שמחו על מפלת ארם, מבלי לדעת שהממלכה הצפונית הקטנה תוחלף באימפריה האשורית, שעתידה להחריב את ממלכת ישראל ולהגלותה וגם להביא את ממלכת יהודה אל סף חורבנה בימי סנחריב.
כאז כן עתה, מפלת עיראק והתמוטטות סוריה, לא פתרה את הבעיות מצפון אלא אדרבה, העלתה את האיום האיראני החמור מן הסורי פי כמה. כאז כן עתה, התודעה הציבורית ותשומת הלב של ההנהגה מכוונת בראש ובראשונה אל האיומים הביטחוניים המידיים. הנביא ויורשיו בזמננו, אנשי התורה והרוח, תובעים להסיט את מוקד תשומת הלב והעשייה, אל שדה החינוך, התרבות והרוח. רק בניינם של אלו יכולים להבטיח נטיעה שתשגשג לאורך ימים ושנים. כשאלו ייבנו כפי שצריך, יתפוגג האיום הבטחוני מבחוץ: "וגער בו ונס ממרחק, וררֻף כמץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה... זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו" (יג-יד).