מתפללים ליותר

בראשיתו של מזמור זה אנו פונים לה', בורא העולם, ומייחלים ליום שבו "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ" (א) העולם כולו בכל קצות תבל יכיר בגדולתו של א-לוהינו. גדולתו של ה' תיראה כשה' יצא ממקדשו שבציון לשפוט משפט צדק בעולמו. כמיהה זהה לזו מצויה גם במזמור קי"ג: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (קי"ג, ג). במזמור זה גדולתו של ה' ניכרת גם בכך שה' עושה צדק עם דלים ואביונים.

אולם, למעשה המציאות טופחת על פנינו, הן במישור של נוכחות ה' בעולם והן במישור הקיום של בני האדם באותו עולם. האם אנו חיים בעולם שבו שמו וגדולתו של א-לוהינו נישאים בפי כל? האם ציון מוכרת כעיר של א-לוהי היהודים? האם לא קיימים עניים בארץ ובעולם? במציאות שמקיפה אותנו הפער בין הרצוי והמצוי קשה, לפעמים קשה מנשוא.

אך גם מציאות זו איננה חדשה. היא מוכרת כבר מאז חטא אדם הראשון ובמיוחד מראשית ימי בית המקדש השני. גם אז, רגע אחרי שהיהודים ששבו לציון הצליחו להשלים במאמצים רבים את בנין בית המקדש, הנביא מלאכי פונה בתחינה לה': "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם" (מלאכי א', יא). זאת משום שלאחר בנין הבית, התברר כי התקוות שנישאו בכל הלבבות, שבית המקדש השני יביא עמו בשורה הדומה במשהו לגדולת ה' ולהכרה בו בכל קצווי תבל כפי שהיה בימי המקדש הראשון, הכזיבו.

גם אז כמו היום המציאות מורכבת - אמנם קיימות הצלחות: בימי נחמיה בנו מקדש, ואילו היום ירושלים בנויה לתלפיות. ובכל זאת, מזמורי תהילים מזכירים לנו כי אנו מתפללים ליותר. מתי יבוא היום בו הגויים ממזרח וממערב יכירו בגדולתו של ה'?

באדיבות אתר 929