דווקא לאחר המחלוקת בין קרח למשה מביאה התורה את דיני מתנות כהונה ובינהן מונה את הבכורות, הביכורים והתרומות שמכונות חלב. דומה שיש בכך רמז לקרבנו של הבל לה', זאת מתוך כוונה ללמד על מהותן של מתנות כהונה.
הופעת דיני מתנות כהונה דווקא לאחר פרשיית קרח ועדתו מעוררת פליאה. הלוא עיקר טענתו של קרח היתה שכולם קדושים ולא אמורה להיות זכות יתירה לכהנים על פני שאר העם. אם כן, מה ראתה התורה להביא את דיניהם דווקא כאן לאחר הטראומה שעברה על העם?
התרעמות קרח על משה מזכירה בכמה פנים את העימות שהיה בין קין לבין הבל (בראשית ד'). בשני המקרים נושא העימות הוא הבחירה האלוקית בעובדיו באמצעות מעשה הקרבה. בשני המקרים פוצה האדמה את פיה אם כדי לבלוע את החוטא ואם כדי לקבור את דם הנרצח.
הרב קוק (ישראל ותחייתו פיסקה יט) מדמה את קין לקרח באומרו ששניהם ביקשו לחפות על רמתם הרוחנית הקלוקלת - קין בקרבן, וקרח בכך שטעם שכולם שווים. בזה ביקש לטשטש את השאיפה לגדלות רוחנית, ונתן הכשר למצבו הרוחני הירוד.
דימיון נוסף מופיע בפרקנו בין קרבנו של הבל למתנות הכהונה. בעוד שנאמר ביחס להבל שהקריב מבכורות צאנו ומחלביהן (בראשית ד', ד) הוזכרו מתנות כהונה בלשון דומה "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן... בכורי כל אשר בארצם..." (יב-יג).
דומה שהתורה רוצה להסביר לעם כי בעצם אין מתנות כהונה פריבלגיה לכהנים המהווה מקור לקנאה. אין הן אלא קרבנות לה' שיעלו לריח ניחוח כדוגמת קרבנו של הבל. הכהנים מקבלים זאת כאוכלים משולחן גבוה וככפרה לעם ישראל כמבואר: "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש" (ט).
נמצא שפרשייה זו לא אמורה לעורר את חמתם של עם ישראל אלא בדיוק להיפך. מטרתה לברר את מהותן האמיתית של מתנות כהונה שלא כפי שביקש קרח לעשות.