משענת קנה רצוץ

כאשר נבואה מתחילה בציון זמן והקשר מדוייקים מאד: "בשנת בא תרתן אשדודה..." גוברת הנטיה לפרש את הנבואה בהקשר הזמן והמקום: בימי המלך חזקיהו, בתקופה שאחרי חורבן ממלכת ישראל, כיבוש יהודה בידי אשור, ולפני ההצלה הפלאית של ירושלים ממצור סנחריב.

אלא שכמו בכל נבואה אחרת, בירור הנסיבות ההיסטוריות של הנבואה נצרך לא רק כדי להבינה במדויק בהקשרה, אלא גם, ובעיקר, כדי להבין מהם הרעיונות והמסרים הנצרכים לדורות וגנוזים בה.

שאלה מרכזית שהטרידה את הפרשנים בפרקנו היא מה פשר המעשה הסמלי שנדרש הנביא ישעיהו לעשות: ללכת שלש שנים ערום ויחף (פס' ב-ג), על מנת לסמל את שבי מצרים וגלות כוש בידי אשור (ד). השאלה כפולה, ראשית מדוע נצרך הנביא לסבל שכזה, ושנית, מה טעם נדרש נביא ישראל למעשה נבואי סמלי המיועד, לכאורה, לשמש כנבואת פורענות למצרים וכוש?

הפסוקים האחרונים של הנבואה מסבירים את יעודה: אלו שסמכו על עזרת כוש ומצרים שיצילו את ארץ יהודה מאימת הכיבוש האשורי, "אשר נסנו שם לעזרה להנצל מפני מלך אשור" (ו), יבושו ויחתו, כשיבינו שגם שתי הממלכות שנראו כמשענת יציבה, ילכו בתוך שלש שנים לגלות ולשבי, ערומים יחפים וחשופי שת (ד).  

משימתו של הנביא היא לשכנע את עם ישראל שאין להסמך על בריתות עם מדינות זרות, גם אם הן משופעות בעצמה כלכלית, צבאית ופוליטית, מכיון שהן עלולות ליפול בעצמן, וכשל עוזר ונפל עזור. אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים ועל הנהגה נכונה של עם ישראל עצמו.

משכך, הופכת הנבואה של ישעיהו להיות נבואה לדורות. מה לי מצרים וכוש, מה לי רוסיה וארצות הברית.

כדי לשכנע את הישראלים והיהודים שהמעצמות שעליהן הם נוטים לסמוך הן משענת קנה רצוץ, צריך נביא שילך שלש שנים ערום ויחף ברחובות ירושלים כדי להמחיש עד כמה המעצמות עלולות להתגלות כמשענת קנה רצוץ. בימים שבהם אין נבואה בישראל, עלינו לקרוא את נבואת ישעיהו כאילו היא מתרחשת בפנינו באופן המוחשי ביותר, כדי להפנים את ההכרה שיש להסב את מבטנו (ה – ו) מן המשענת החיצונית אל התיקון הפנימי.