לפרשת האתון יש תפקיד מכריע בהבנת משמעותה הכוללת של פרשתנו. היא נועדה ללמד את בלעם ואותנו כי סוף המעשה היה במחשבה תחילה.

 

מטרת סיפור ברכות בלעם אינה רק הצלתם של ישראל מקללת בלעם כשלעצמה, אלא גם הדרך שבה הושג הדבר: כיצד הפכו המקללים למברכים בעל כורחם על פי תכנית א-לוהית מתוחכמת, ומה הלקח שלמדו מכך האישים הנוגעים בדבר - בלעם, בלק ושרי מואב.
האם יבינו הללו, בסופה של ההתרחשות, כי פעולתם שלהם שימשה אמצעי ביד ה', בתכנית ערוכה מראש, להפוך את הקללה לברכה, וכי הם שימשו מגשימיה של תכנית זו שלא בטובתם? לנו, הקוראים, הדבר נראה פשוט וברור. אולם לאישים הפועלים במציאות יכולות היו להיות חלופות להסבר זה של האירועים. הם יכלו לסבור, שכשם שחזר בו ה' מתשובתו הראשונה לבלעם והרשה לו בשנית ללכת עם שלוחי בלק כדי לקלל את ישראל, כך חזר בו שוב והחליט לברך את ישראל באותה שעה. אולם אולי בעתיד שוב יישר בעיניו לקללם. מה גדול חילול השם שיש במאורעות המביאים לידי תפיסה מעין זו. ומובן שתפיסה מעין זו רק תרחיק את בלעם ואת בלק ושריו מן הלקח שהם אמורים ללמוד מן ההתרחשות.
הודעה א-לוהית מראש לבלעם על העומד להתרחש במואב אינה אפשרית, שכן אז היה בלעם מסרב לשרת את התכנית הזו במעשיו.
הפתרון לדילמה זו הוא באותו "משחק סימולציה" שבפרשת האתון. לכשיגיע הזמן שבו יברך בלעם "שלוש פעמים" את ישראל, בניגוד גמור לשאיפתו לשרת את בלק בנאמנות בדרך הקללה, וייווכח בתגובתו של בלק, שהיא כה דומה לתגובתו שלו על עצירותיה של אתונו, ייזכר בלעם כי סיפור זה מוכר לו. או אז יתברר שהכול היה צפוי מראש: ברכתו את ישראל שלוש פעמים הייתה מתוכננת, ודבר זה אף נרמז לו באירועי האתון בדרך. אלא שהרשות הייתה נתונה לו ללכת בדרכו ולטעות בהבנת הרמזים הללו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון