משולחן הסדר איש בל יעדר

'פסח מדבר' איננו חלק של הקמת המשכן, והוא כמו התחלה עצמאית לדבר ה' "אל משה בְמדבר סיני" (א), בדיוק שנה אחרי הציווי על פסח מצרים. 'פסח מדבר' עוד איננו 'פסח דורות', זמנו יגיע רק "כי תבֹאו אל הארץ..." (שמות י"ב, כה; וכן י"ג, ה-י).

לכן גם לא נזכר ב'פסח מדבר' חג מצות כלל. אין משמעות לאיסורי חמץ של שבעת הימים במָן, שהוא דגן שמים, ורק בארץ קציר ותבואה יש גם חמץ ומצה. אמנם, מצות ומרורים הצמודים לקרבן פסח נהגו ב'פסח מדבר' כמו במצרים, אך לא איסורי החמץ של שבעת הימים, שהם בתורה חלק בלתי נפרד ממצוות הכניסה לארץ.

מתוך חוקת הפסח לא נזכרה כאן חובת המילה, והאיסור "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות י"ב, מח). זה מתקשר עם הכתוב על 'פסח גִלגָל' בספר יהושע (ה', ג-ז), שבני ישראל לא מלו במדבר בדרך (כנראה, מפני הסכנה בחום ובטלטולי הדרך).

מה מיוחד כל כך בפסח, שחייב לעשות 'פסח מדבר', וגם 'פסח שני'?

פסח הוא כמו מפקד שייכות וזהות כחלק מעם ישראל וכך מבינים אותו עד היום גם בני העדות 'החילוניות' – לכן יש 'כָּרֵת' על מי שלא יעשה "את הפסח במועדו" (ב-ג, יג).

לכן, ה"טמאים לנפש אדם", שלא יכלו להיטהר ולעשות פסח "ביום ההוא" (ו), חרדו שמא הם לא ייחשבו חלק מעם ישראל המתלכד בזיכרון הפסח – "למה נִגָרַע לבלתי הַקריב את קרבן ה' במֹעדו בתוך בני ישראל" (ז).

תשובת ה' עם הפתח לפסח שני, באה לכלול אותם בתוך בני ישראל, מבלי לפגוע בהלכות הטהרה.

באדיבות אתר 929