משבר החכמה ושמחת החיים

המוות הזהה לכל בני האדם, "לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא..." (ט, ב), הוא המאורע המכונן והמזעזע ביותר בחיי האדם, והוא המרחף על פני מגילת קהלת מתחילתה; כעת הוא מוליד ניסיון נוסף לתת מענה לתוהה, ושוב בסגנון גוף שני, אך הפעם לא מעומק החוכמה, אלא בכיוון ההפוך של חיבור לשמחת החיים. הפתרון מופיע בארבעה פסוקים (ט, ז-י), ובהם תמצית השקפתם של הנהנתן יחד עם העמֵל, וזהו סיכומם האחרון (אופייני לקהלת, שהשקפת החיים של הדמויות מופיעה כסיכום, ולא כפתיחה):

"לֵך אֱכֹל בשמחה לחמך, וּשְתֵה בלֵב טוב יינך, כי כבר רצה הא־להים את מעשיך. בכל עֵת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר. רְאֵה חיים עם אִשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך, אשר נתן לך תחת השמש... כי הוא חלקך בחיים, ובעמלך אשר אתה עָמֵל תחת השמש" (ט, ז-ט).

העָמֵל מוסיף את תמצית מחשבתו שלו על היכולת לעשות ולפעול רק בעולם הזה "תחת השמש":

"כל אשר תמצא ידך לעשות בכֹחֲךָ, עשֵׂה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הֹלֵך שמה" (ט, י); לפיכך, אין טעם לחפש תשובות לשאלות החיים והמוות ולשאלות הגמול, ויש בעולמנו מקום רק לשמחת החיים בעמל, במעשה ובהנאות.

אך מיד חוזר החכם בסגנון ה'אני': "שַבתי וראֹה תחת השמש - ", ומכין את הקרקע לביטול העצמי, שהרי גם שמחת החיים והמעשה איננה נתונה ביד האדם, כי שום אדם איננו שולט על המוות, ולא על אסונות ופגעים, ואלה עלולים לבוא לפתע:

" - כי לא לקַלים [מובטח] המֵרוץ, ולא לגבורים המלחמה (=מובטח הניצחון), וגם לא לחכמים[מובטח] לחם, וגם לא לנְבֹנים עֹשר... כי עֵת ופֶגַע יקרה את כֻּלָּם; כי גם לא ידע האדם את עִתוֹ..." (ט, יא-יב).

כאן מציג החכם שבנפש קהלת את סיכומו שלו במשל "עיר קטנה..." (ט, יד-טז) על "איש מסכן חכם", שיכול להציל את העיר מידי "מלך גדול" (שהוא בוודאי גדול במעשיו ובהנאותיו, כפי שתיאר קהלת את עצמו בתחילת המגילה, ב ד-י), ולכן, בלי ספק, "טובה חכמה מגבורה", וכמובן מכל המעשים ומכל ההנאות, אבל גם כאן יש בעיה, כי "חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים", וגם אם תינצל עיר בזכותו, לא יהיה לזה זיכרון, ו"אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא"; לפיכך, גם הערך המוגבל שיש לחכמה [עד המוות!] נחשב רק עם עושר ומעמד, כמו שנאמר מפי החכם לעיל: "טובה חכמה עם נחלה" (ז, יא).

באדיבות אתר 929