משאלה נועזת

במזמור כ"ו בתהילים מתגלה דוד כאדם ששלם באמונתו ובמידותיו, ומבטא תחושה זו ללא היסוס כבר בפתח הפרק בדבריו:
"כִּי אֲנִי - בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי
וּבַה' בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד" (א)

וכן בחיתומו:
"וַאֲנִי - בְּתֻמִּי אֵלֵךְ, פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי" (יא)

ברוח זו חושף דוד את מאווייו העליונים להגיע לקרבת אלוקים כדבריו במרכז הפרק:
"אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה'" (ו)

אלא שמתוך ביטחונו בצדקתו פונה הוא לה' יתברך במשאלה נועזת:
"בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי" (ב)

מגמת דוד במשאלה זו ודאי כוונתה לטובה להיות צרוף כולו באהבת ה' יתברך, ברם עדיין יש מקום לשאול האם עצם המבחן שמבקש דוד ראוי לכתחילה?

על נקודה זו עמדו חכמים במסכת סנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל... אמר לפניו: ריבונו של עולם בחנני ונסני שנאמר: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהילים כ"ו, ב)" (סנהדרין, דף ק"ז ע"א)

וכאן ממשיכה הגמרא ומפרטת כיצד נסהו הקב"ה בחטא בתחום העריות ודוד המלך אכן נכשל בחטא בת שבע. את הלקח מדברי הגמרא על כישלונו של דוד המלך אנו מבטאים מידי יום ביומו בברכות השחר, וכך אנו אומרים: "ואל תביאנו... ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון".

ובכן המסקנה העולה מדברי הגמרא ברורה: בקשתו של דוד לא היתה ראויה ואין נכון לבקשה. וכאן ניצבת בפנינו שאלה גדולה: כיצד אנו המשתדלים לומר בכוונה את מזמורי תהילים ורואים בהם מודל להזדהות, נוכל לומר פסוק זה ולהתפלל: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (ב)? הן ספר תהילים אינו סיפור היסטורי אלא תפילה שעלינו לאמצה אל לבנו.

ימים רבים התחבטתי בשאלה זו עד שנתגלה לי שהלקח הגדול שעלינו להפיק מדוד המלך הוא שהניסיון הגדול העומד לפנינו בכל עת הוא לא לבוא לידי ניסיון. ודווקא עבור אנשים המבקשים אתגרים אמיתיים – היכולת להתגבר על היצר המבקש להתנסות במצבים שיש בהם סיכון הוא גופו הניסיון הגדול ביותר.

המחשה לדבר נוכל למצוא בגמרא במסכת בבא בתרא (דף נ"ז ע"ב) על הנאמר בספר ישעיהו (ל"ג, טו-טז): "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע. הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן":
"אמר רבי חיא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה".

ומפרש הרשב"ם: בשעה שהוא הולך על שפת הנהר ועלול לראות אותן במצב שאינו צנוע. שואלת הגמרא: במה מדובר? אם יש דרך אחרת – רשע הוא (רשב"ם: אף על פי שהוא עוצם עיניו שלא היה לו להתקרב אלא להתרחק מהעבירה). ומשיבה הגמרא שמדובר בשעה שאין לו דרך אחרת ואז בדלית ברירה עליו לעצום עיניו.

הרי לכם שהניסיון שלא לבוא לידי ניסיון גדול מהניסיון גופו ועל כך מותר להתפלל ולומר "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (ב) – שלא אבוא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. ובזה יזכה האדם גם בלי להביא עצמו לידי ניסיון ל"צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי" (שם).

______________________________

נכתב ביום תשעה לעומר במידת "גבורה שבגבורה", שהיא בבחינת: ׳איזהו הגיבור הכובש את יצרו׳.

באדיבות אתר 929