מרבים העם להביא

בתחילת פרשת ויקהל מתוארת תרומה גדולה למשכן. לאחר תיאור התרומה מגיעים למשה החכמים שעוסקים במלאכת המשכן ומבקשים ממנו שהעם יפסיק להביא תרומות למשכן: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה" (ה). משה והחכמים לא ציפו לתרומות כה רבות כפי שתואר לפני כן, ולכן משה מבקש מהעם להפסיק להביא תרומות לבניית המשכן: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ" (ו).

בקשת החכמים נראית סבירה, אין צורך עוד בחומרים ויש בידינו מספיק כדי לבנות את המשכן. לעומת זאת תגובת משה מפתיעה. כל מוסד אחר שמקבל תרומות, כסף או שווי כסף, לא היה מתנגד לקבל עוד ועוד תרומות ולו רק בשביל קופת החיסכון. אך במשכן כנראה הדברים פועלים אחרת ומשה מעביר מסר. אין צורך עוד בתרומות. הכסף שיש ברשותנו, מספיק לבניית המשכן.

התפיסה הכלכלית המוצגת בפרקנו היא מהפכנית, לקופת המשכן לא נאספו כסף ותרומות עד בלי די, אלא רק מה שצריך וכמה שצריך. תפיסה זו בוודאי שונה מתפיסות הרווחות כיום, לפיהם "כמה שיותר, טוב יותר". עלינו להרהר, כיצד תפיסה כלכלית כזו יכולה להשתלב בתפיסה הכלכלית המודרנית? ברור שבעולם המודרני קשה וכמעט בלתי אפשרי ליישם את התפיסה הכלכלית המקראית שמוצגת כאן. אך בהחלט נראה שעלינו לתהות על התפיסה הרווחת היום והפער בינה ובין התפיסה שבמשכן.