בדברי הימים אנו שומעים לראשונה על נגינה ושירה במקדש כתפקיד עיקרי של הלויים. מסתבר ששירה ונגינה היו עוד קודם, אך בצורה חופשית
כממונה אחראי על כוח אדם עם רשימות שמות בלי סוף, הבין כותב 'דברי-הימים', שאי אפשר להטיל על הלוויים בני קהת לשאת את ארון הברית בכתף, כמו במדבר, מבלי לארגן מחדש את כל מערך הלוויים, לחלק לכולם תפקידים, ולקבוע את מערך הלוויים בהתאם לרעיון של הקמת הבית לה', ולא בהתאם לפירוק המשכן והקמתו, כמערך הלוויים שנקבע בתורה בספר במדבר (ג; ד; ז, א-ט).
האסון של "פרץ עֻזָא" היה יכול לשכנע, שאי אפשר, ואולי אסור, להקים בית קבע לארון הברית, ולשנות את כל מערך הלוויים, כשם שאסור לשאת את הארון על "עגלה חדשה".
אבל 'קץ הנדודים' עם בחירת ירושלִַם היו עיקר העיקרים בעולמו של דוד, ולכן, החזרה לנשיאת הארון בכתף רק ביטאה את השלב האחרון של הנדודים, כי מכאן ואילך לא ישאו עוד את הארון לשום מקום. זה הוכח מפי דוד בעצמו כאשר הוציאו את הארון בעת בריחת דוד מפני אבשלום (סיפור קשה, שלא הועתק כמובן ב'דברי-הימים'), ואמר דוד לצדוק הכהן להשיב את הארון אל "נָוֵהוּ", ואם ה' ירצה בו הוא ישיב את דוד אל "נָוֵהוּ", ואם לא ירצה בו, "הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו" (שמואל-ב טו, כה-כו).
מהכרעה זו נגזר שינוי עמוק בתפקידם של הלוויים – במדבר הם היו פועלים וסבלים, מפרקים ומקימים, נושאים את "המשכן" ואת "המקדש" (במדבר י, כא) בעגלות ובכתף – ה"שֹעֲרים לארון", "ברכיה ואלקנה", "עֹבֵד אֱדֹם וִיחִיָה" (טו, כג-כד), ושומרי המקדש, הם הממשיכים ההיסטוריים של תפקידי הלוויים מן המדבר, ואנחנו כבר ראינו בעליית זרובבל ובעליית עזרא (ב, מ-מב; ח, טו-יט) כמה קשה היה לאסוף לוויים להקמת הבית השני.
המענה הגדול ב'דברי-הימים' (על פי מקורותיו, מספרי המקדש, ככל הנראה) הוא "המְשֹררים בכלֵי שיר, נְבָלים וכִנֹרוֹת ומְצִלְתָיִם, משמיעים להרים בקול, בשמחה" (טו, טז). בסיפור המקביל בשמואל(-ב ו, טו-טז) "מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר", ודוד "מְפַזֵז ומְכַרְכֵּר לפני ה'" (בדברי-הימים, "מְרַקֵד ומְשַׂחֵק"), אבל לא נזכרו כלי נגינה – שבלי ספק היו שם, כי אין ריקודים בלי כלי נגינה!
יתר על כן, בתורה, אין מילה על שירת קודש במשכן, על תפילות ומזמורים עם כלי נגינה, ויש שקראו לזה 'מקדש הדממה' – ב'שירת הים' (שמות טו, כ-כא), הנשים ניגנו ורקדו. לי אין ספק, שהיו שירות תפילה וכלי נגינה גם במדבר, אלא, שהתורה לא רצתה לקַבֵּעַ אותם כחוקים ומצוות והלכות, והותירה אותם לעבודת ה' החופשית, אבל ב'דברי-הימים', שירת הקודש וכלי הנגינה הפכו לתפקיד העיקרי של הלוויים עם העלאת הארון אל מקום הבחירה, ומכאן ואילך ייקבעו חוקים ברורים בשירה ובנגינה, כמו בתפילה (טו, כב) – "וכְנַניָהוּ שַׂר הלוים[1] בְּמַשָׂא [של שירה] יָסֹר בַּמַשָׂא (=ישלוט ויקבע חוקי שיר), כי מבין הוא" [במשמעות המנגינות והכלים].
הֵימָן המשורר, מבני קֹרח, מבני קהת – אסף מבני גֵרשֹם (=גרשון), ואיתן מבני מררי "בִּמְצִלתַיִם נחֹשת להשמיע" (טו, יט), ומנגנים אחרים "בִּנְבָלים על עֲלָמוֹת",[2] וגם "בְּכִנֹרוֹת על השמינית לְנַצֵחַ" (טו, כ-כא) – כך נאבק כותב 'דברי-הימים' לא רק על מנהיגותו לדורות של בית דוד, אלא גם על שירת הקודש וכלי הנגינה של הלוויים, עם תפילות של מזמורי תהלים.
___________________
[1] משחק מילים וצלילים נפלא, בין נשיאת הארון במשא הכתף, לבין הרמת הקול בשירה, ו"שַׂר הלוים", הוא 'שָׁר הלוויים'.
[2] "עלמות" היה כלי נגינה שהתאים ל'שיר צעיר' (תהילים מו, א; מח, טו); "השמינית" היא כינור של 8 מיתרים; "לְנַצֵחַ" במזמורי "לַמְנַצֵחַ".