לו יכולתי לומר דבר באוזניהם של חכמי משלי, הייתי אומר להם, שיחס יותר אוהב ופחות שיפוטי, אפילו לכסילים גמורים, יועיל הרבה יותר מכל העצות האחרות.

 

כ-50 פעם נזכרים 'כסיל', 'כסילים' ו'כסילות' במשלי, כמעט כולם בפרקים י' עד כ"ט. כ-40 פעם נזכרים 'אויל', 'אוילים' ו'אוילות' במשלי, כמעט כולם בפרקים י' עד כ"ט.

המצעד הזה שממלא גם את חיינו, הוא הקללה הנוראה ביותר בעיני החוכמה במשלי, בעיקר מפני שאין לזה פתרון. הכסיל לעולם לא יקשיב לדברי חוכמה, ולא יעצור לרגע כדי לחשוב עליה. רק מכות ודברי תגובה חדים וחכמים ישפיעו עליו, וגם זה לא תמיד – לעיתים קרובות המכות והתגובות יגררו גם את החכם למהומת הכסילים.

אגב דברי חכמים, ואגב חוכמת השתיקה (ונושאים נוספים), כבר פגשנו פסוקי 'כסילים', ו'איולת' לרוב, ואין טעם לחזור עליהם, וגם אי אפשר להביא כאן את כולם, לכן נסתפק בפסוקי הפרק הזה, ועוד כמה 'פנינים'.

בן חכם יְשַׂמַח אב – ובן כסיל תוּגַת אמו (י', א);
חכם יָרֵא וסר מֵרע – וכסיל מִתְעַבֵּר (=חוטֵא) ובוטח (י"ד, טז);
לשון חכמים תֵיטיב דעת – ופי כסילים יַביע אִוֶלֶת (ט"ו, ב);
[עדיף] פָּגֹש דֹב שַכּוּל בְּאיש – ואַל [תפגוש] כסיל באִוַלתוֹ (י"ז, יב);
שפתי כסיל יָבֹאוּ בְריב, ופיו למַהֲלֻמוֹת יִקרָא (י"ח, ו);
באזני כסיל אַל תדבר, כי יָבוּז לשֵׂכֶל מִלֶיךָ (כ"ג, ט);
כַּשלג בקיץ וכַמטר בַּקציר, כן לא נָאוֶה (=טוב) לכסיל כבוד (כ"ו, א);
שוֹט לַסוס, מֶתֶג לַחמור, ושֵבֶט (=מכות) לְגֵו כסילים (כ"ו, ג-יב);

אַל תַעַן כסיל כאִוַלתוֹ (=בכעס), [1] פֶּן תִשוֶה לו גם אתה;
עֲנֵה כסיל כאִוַלתוֹ (=בחכמה), פֶּן יהיה חכם בעיניו;
מְקַצֶה (=מְכַתֵת) רגלים, חָמָס שֹׁתֶה, שֹׁלֵחַ דברים ביד כסיל;
[ומִתרוצֵץ לנסות לתַקֵן];
דַלְיוּ (=הִתדַלדְלוּ) שֹׁקַיִם מִפִּסֵחַ, ומשל [מְקַרְטֵעַ] בפי כסילים;
כִּצְרוֹר אבן במַרְגֵמה (=ממנה רוגמים אנשים), כן נותן לכסיל כבוד;
[כמו] חוֹחַ (=קוץ) עלה ביד שִכּוֹר, [כך] ומשל בפי כסילים;
רַב (=איש ריב) מחולל (=משחית) כל, ושֹׂכֵר כסיל ושֹׂכֵר עֹברים (=עֲבַריָנים);
ככלב שב על קֵאוֹ [לחפש אוכל], [כך] כסיל שוֹנֶה [שוב ושוב] באִוַלתוֹ;
ראית איש חכם בעיניו? – תקוה לכסיל ממנו (=יחד ישמחו);
חָזיתָ איש אָץ בדבריו [בלי לחשוב]? – תקוה לכסיל ממנו (לחגוג יחד; כ"ט, כ);
כֹּבֶד אבן ונֵטֶל החול – וכַעַס אֱויל [מתפרץ], כָּבֵד משניהם (כ"ז, ג);

והנה השיא החריף מכולם, מתוך ייאוש כבד –
אם תִכְתוֹש את האֱויל בַּמַכְתֵש,
בתוך הָריפוֹת (=גרגרי חיטה), בַעֱלִי (=בַּמַקֵל הכּוֹתֵש) –
לא תָסוּר מֵעליו אִוַלתוֹ (כ"ז, כב);

לו יכולתי לומר דבר באוזניהם של חכמי משלי, הייתי אומר להם, שיחס יותר אוהב ופחות שיפוטי, אפילו לכסילים גמורים, יועיל הרבה יותר מכל העצות האחרות, ואז אולי תצמח תקווה כלשהי גם לחכמים המיואשים מן הכסילים, וכחוכמת הפרק הבא – "כַּמים הפָּנים לַפָֹנים, כן לֵב האדם לָאדם" (כ"ז, יט).

___________________________

[1] כך פירשו כאן רש"י וראב"ע החכמים.

באדיבות אתר 929