מפגש ישיר עם ה'

לפני ירידת השכינה על הר סיני, דורש ה' ממשה שיגביל את ההר ויקדש אותו, בכדי שלא יהיה שום אדם או בעל חיים על ההר בזמן שהשכינה יורדת עליו (יב-יג). אולם, בצד ההדגשה הגדולה אודות הגבלת ההר ואיסור הנגיעה בו, מצווה ה' את משה: "במשך היבל המה יעלו בהר" (יג). על פי הפשט של פסוק זה כאשר ישמעו קולות השופר במעמד, ישראל צריכים לעלות להר. אולם, כיצד מסתדר ציווי זה עם הציווי להגביל את ההר?

מפאת קושי זה, הסבירו חלק מהמפרשים שהכוונה היא שישראל יעלו בהר לאחר סיום המעמד, כשיפסקו קולות השופר של המעמד, או כאשר משה יתקע בשופר לאחר המעמד.

נציע אפשרות להבנת הפסוקים כפשוטם:

בתחילה, בעת ירידת ה' על הר סיני, יש להמנע מכל מגע עם ההר, להגביל ולקדש אותו. אולם, "במשך היבל המה יעלו בהר" (יג) - ברגע שישמע העם את תקיעות השופר, סימן הוא כי ה' ירד כבר על ההר, וכעת גם העם צריך לעלות להר, לשמוע את דבר ה' ולקבל את התורה.

אם צודקים דברינו, מדוע באמת לא עלו ישראל על ההר וכרתו ברית עם ה' "פנים בפנים"?

דבר זה מפורש בכתובים: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות" (כ', טו-טז).

העם חשש מפני קולות השופר והאש, ועל כן נעו והתרחקו מן המקום, וביקשו ממשה כי הוא יהיה מתווך בין ה' ובינם. ישנה הנחה ברורה לדו שיח זה - התיכנון המקורי היה כי למרות הלפידים והאש העם יתקרב אל ההר עליו עומד ה', וישמע בעצמו את דברי ה', אך העם חשש מפני מפגש זה.

משה ראה בחשש זה דבר חיובי "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שם, יז).

אולם, בצד הרווח החינוכי הקיים במורא הגדול מפני התגלות ה', ישנו כמובן מחיר לכך שעם ישראל לא חווה חוויה קולקטיבית של מפגש ישיר עם השכינה, אלא דרך מתווך, דרך משה.

לנו לא נותר אלא לחשוב, כיצד היתה נראית החוויה הדתית-יהודית, אם אמנם היא היתה מושתתת על עליה בהר ומפגש ישיר עם השכינה ללא מתווכים המעבירים את דבר ה'.

לשמיעת שיעור בנושא זה

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון