מעשה בפּוֹעֵל פשוט שהעז להתלונן

יאשיהו שמע היטב את זעקת צפניה (ב, ב-ד), לבקש את ה' לפני שיהיה מאוחר:

...בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה' –
בקשו את ה'...
בקשו צדק, בקשו ענוה,
אולי תסתרו ביום אף ה';

יאשיהו לא חיכה אף רגע. תועבות האלילות, שתיאר צפניה נעקרו ונשרפו ב-6 השנים (622-628 לפנה"ס) של טיהור יהודה וירושלם ומחוזות הצפון, עד חגיגת הפסח, וחידוש ברית התורה.

והנה עוד סעיף מפתיע בתכנית העבודה של יאשיהו – כניסה מחודשת לתוככי פלשת במהלך נועז. כאשר חזקיהו פעל כך מול עקרון, זה הביא עליו את 'מסע סנחריב' ואת חורבן ערי השפלה, והנה יאשיהו חזר לפלשת והגיע עד לחוף, ושוב בהשראת צפניה (ב, ד-ז; צפניה לא אמר מי יעשה זאת).

כי עזה עֲזוּבה תהיה, ואשקלון לשממה,
אשדוד בצהרים יְגָרְשוּהָ, ועֶקרוֹן תֵעָקֵר;
...והיה חֶבֶל (הים) לשארית בית יהודה, עליהם יִרעוּן (צאן)...

בזמן קצר, כ-12 שנים מופלאות (610-622) של צמיחה ופיתוח מואץ ביהודה, הושלם השיקום של ערי השפלה הבצורות (שחרבו במסע סנחריב). נבנו מחדש מבצרים בדרום, יהודה שוב חדרה לעומקה של פלשת, ולראשונה נבנו מבצרים יהודיים גם על חוף הים (ביבנה-ים = פלמחים, וגם בין יפו לשפך הירקון), כנראה כדי לעצור עלייה של צבא מצרי. יישובים חדשים הוקמו בכל האזורים, וגם במדבר יהודה.

גם מאמץ גדול של תיקון מוסרי-חברתי ניהל יאשיהו על פי דרך הברית של 'ספר התורה', ועדות מפתיעה לכך נמצאה בחפירה ארכיאולוגית במצד הסמוך לחוף (ביבנה-ים), שחשפה במקום אחד את עוצמת יהודה בימי יאשיהו, יחד עם הביטחון שחש פועל פשוט להתלונן על הממונה עליו, על שחָבַל את הבגד שלו בלי צדק:

חרס הקוצר

המכתב שנמצא על החרס מגולל סיפור אישי ומשפטי, כתב תביעה של פועל  פשוט שהיה קוצר 'בחצר אסמ', שכילה את קצירו 'לפני שבת', ואז בא מנהל עבודה בשם 'הושיעיהו בנ שֹבי' 'ויקח את בגד עבדכ... לקח את בגד עבדכ' (כנראה בגד עליון, שהקוצר הניח בצד בשעת עבודתו); הבגד נלקח ככל הנראה מפני שמנהל העבודה מצא את הקוצר במנוחה, אלא שהקוצר טען במכתבו, שהוא כילה (=סיים) את מכסת קצירו, כפי שנדרש 'זה יממ' (=כל הימים).

המכתב מופנה אל 'אדֹני השר', והוא מסתיים בבקשת רחמים להשבת הבגד שנלקח בלא אשם, שכן יש לו לקוצר עדים נאמנים שהוא נקי, הלוא הם 'אחי... הקצרמ אתי בחמ (השמש) אחי יענו לי אמנ נקתי מא(שמ)'; 'יענו לי' פירושו 'יעידו לי', כמו "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יב); 'אמנ' (=אמן) הוא אישור בשבועה לעדות אמת, כמו במעמד הברית (דברים כז, טו-כו).

עדות האמת של 'אחי... הקצרמ' (=הקוצרים), תוכיח לשר שמנהל העבודה שלו פעל שלא כדין בלקיחת הבגד, כי הקוצר מילא את חובתו, וכילה את קצירו: 'נקתי מא..' (=ניקיתי מאשם).

המכתב מרגש מאוד בכמה מובנים:
1. כתב עברי רהוט של קוצר פשוט, בכתיבה לא מקצועית, שנמצא במצד יהודאי מסוף ימי המלוכה, הרחק מירושלים.
2. עוצמת הכאב והזעזוע ממעשה העוול של לקיחת הבגד – לקיחת הבגד נזכרת פעמיים, ובקשת הרחמים להשבתו חוזרת 3 פעמים. דברים אלו מאירים באור חזק את הדגשת התורה, גם בפרשת משפטים וגם בספר דברים, על חובת ההשבה של בגד חָבוּל (="עֲבוֹט") "עד בֹּא השמש", כי אין לעני "במה ישכב".
3. הביטחון המוחלט של הקוצר, שהוא יכול להתלונן על הממונה לפני השר, ויש לו סיכוי ותקווה למשפט צדק ורחמים, ולהשבת הבגד, מעיד שבימי יאשיהו מלך יהודה הייתה מערכת משפט תקיפה וחזקה, עד הקצה הרחוק של ממלכת יהודה.

באדיבות אתר 929