בפסוק החותם את הפרק מתאר דוד את דרך הרשעים בלשון חריפה ובוטה: "סביב רשעים יתהלכון כְּרֻם זֻלּוּת לבני אדם" (ט), אך מה פשר הביטוי הסתום: ״כְּרֻם זֻלּוּת לבני אדם״?

 

פרק י"ב – כמו פרקים רבים בתהילים – מתמודד עם הרשעים השולטים בעולם ורומסים ברגל גאווה את העניים והאביונים. הדבר המרכזי המאפיין את הרשעים בפרק זה (וגם בפרקים נוספים) הוא הצביעות והחנופה בה הם עושים את דרכם לשלטון.

בפסוק החותם את הפרק מתאר דוד את דרך הרשעים בלשון חריפה ובוטה:
"סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן
כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם"
 (ט)

חלקו הראשון של הפסוק ניתן לפרשו בפשטות בתיאור הרשעים המתהלכים סביב הצדיקים ומבקשים לאבדם, אך מה פשר הביטוי הסתום: ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״? רש"י בפירושו לתהילים מביא את דברי המדקדק מנחם בן סרוק ב"מחברת": "כראם (שור הבר) הזולל לאכול בני אדם, כך מתהלכים הרשעים סביב העני לבלעו חינם". ובדרך זו פירשו גם המצודות. ברם פירוש "רֻם" – כראם ו"זֻלּוּת" – כזולל נראה דחוק.

והנה בגמרא במסכת ברכות מצינו:
"אמר לו ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי:
מאי (מהו) "כרם זלת לבני אדם"?
אמר לו: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם
ומפרש רש"י: "כגון תפילה שעולה למעלה" (תלמוד בבלי, ברכות, דף ו' עמ' ב)

ובכן, לדברי הגמרא – "רֻם" היא התפילה העומדת ברומו של עולם, ו"זֻלּוּת" בא מלשון זלזול או זילות – בלשון ימינו, כדברי הכתוב בירמיה (ב', לו): "מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ". וכן במגילת איכה (א', ח): "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ".

ואכן במימרא זו – הקובלת כנגד הזלזול בתפילה – התאמץ מאוד מו"ר הרצי"ה זצ"ל וכמה וכמה פעמים היה מוכיח בהקפדה יתרה את אלה שהיו מדברים בשעת התפילה וקורא לעומתם: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם".

אמנם יש להודות שפירוש זה כשלעצמו רחוק מפשוטו של מקרא, שהרי לא בתפילה עוסק הפסוק, אך עצם פירוש המילה "רֻם" – כרוממות ומעלה והמילה "זֻלּוּת" – כפחוּת וזול נראה נכון, וגם עצם ההקבלה הניגודית בין רום וזולות תואמת את פשט הכתוב.

לאור זאת נראה לעניות דעתי לפרש ביטוי זה כמתייחס לרשעים הצבועים ההולכים סביב והוא מטיח כלפיהם: ככל שאתם נראים כלפי חוץ גדולים ורמים, כך באמת אתם ירודים וזולים, וכל רוממותכם אינה אלא בלון נפוח.

בדומה לכך מציינת המימרא העממית את ההבדל בין שני אנשים גדולים הדומים מרחוק להר גבוה ונשגב, "הגדול האמיתי" הריהו באמת כהר נישא שככל שקרבים אליו כך חשים יותר את גדלו. ואילו "הגדול המדומה" נראה אמנם מרחוק כהר גדול אך ככל שקרבים אליו לומדים לדעת כמה הוא שפל וקטן... ובקיצור ניתן לומר עליו: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929