מעמד האשה העצמאית

בנוסף לקרבנות הקבועים, היו המוני בית ישראל מביאים בחגים את נדריהם ואת נדבותיהם למקדש (כט, לט), וזה הקשר בין פרקי המוסף לפרק הנדרים.

התמונה החברתית בפרק היא ברורה – איש הוא 'בן חורין' גמור, ולכן הוא חייב לקיים כל נדר וכל שבועה באופן מלא ומוחלט. ואילו אשה נמצאת לרוב תחת חסות אביה, או תחת חסות האיש שלה, ולכן, הם יכולים להפר את נדריה.

סתם נדר הוא קרבן או תרומה למקדש, וברור שאם היא נדרה, אביה או האיש שלה יצטרכו לשלם את הנדר עבורה. יש גם נדר או שבועה לעינוי נפש, כגון, שהיא נשבעת לצום או לכער את עצמה, או להימנע מיחסי אישות. וגם כאן מובן, שיש לאיש זכות להפר נדר ושבועה, כי זה פוגע ביחסים ביניהם.
אבל מה דינה של אשה עצמאית, 'בת חורין', שלא נתונה לחסות של אב או איש?
בתורה יש רק שתי נשים כאלה – "וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ" (ל, י) – אין שום הבדל ביניהן לבין איש.

בפשט הפרק והמציאות החברתית אז, לא היו רווקות, כי נערה הולכת מבית אביה לבית האיש שלה. אולם חז"ל הכירו גם 'נערה' יתומה, וגם 'בוגרת' רווקה, שכבר יצאה מֵרשות אביה וטרם נישאה לאיש, ואמרו (משנה נדרים פרק יא, י): "תשע נערות נדריהן קימין". כלומר, הן עצמאיות ואין מי שיכול להפר להן נדרים.  

דווקא הפרק הזה פותח פתח למעמד של אשה עצמאית, והיא שווה לאיש בדיני התורה. ממש כמו בפרשת בנות צלפחד ומרים הנביאה, שוללת התורה את טענת ההבדל המהותי בין איש לאשה.

באדיבות אתר 929