סיפור התעוררות שמואל הוא סיפור התעוררות של תקופה, ומעבר מכהונת מקדש דממה לעולם הנבואה. לא עוד ארון, תורה גנוזה-קבורה כחפץ שותק וכלי קודש דוממים.

 

יונה נשלח להפוך את נינוה, ישעיהו להשמין לב של עם, וירמיהו לבכות ולנחם. ולמה נשלח שמואל?

לשמואל אמנם אין נבואת הקדשה, רגע התגלות ושליחות, אך יש לילה שלם של התעוררות. והנה סיפורו של הנער המקיץ אל הנבואה כאיש המקיץ משנתו נפתח במילים: "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (א) ומסתיים: "וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה"' (כא). ואם כן שמואל נשלח להיות נביא כדי להיות נביא! בא מן השתיקה אל הדיבור. שהרי הפרקים המטרימים את ליל ההתגלות במשכן מספרים סיפור של שתיקה, אין חזון מאת ה'. ובעולם שבו דבר ה' סתום, יראו כוהנים בקרבנות – בשר. ואישה המתפללת (וקולה לא יישמע) תיחשב כשיכורה. כי במשכן שבו א-לוהים לא דובר, גם האדם המתפלל לשיכור ייחשב.

אפשר שבזה פשר לקומדיית הטעויות שבפרק. המשכן כל כך שותק, עד שגם כאשר קול א-לוהים 'המחולל איילות, חושף יערות, ובהיכלו כולו אומר כבוד' יתגלה, יתעורר הנער נסוך שינה וישמע את קול א-לוהים כקול הכהן. קראת? לא קראת? וסיפור התעוררות שמואל הוא סיפור התעוררות של תקופה, ומעבר מכהונת מקדש דממה לעולם הנבואה. שהרי הפרקים הפותחים את הספר כולם פרקי ארון, תורה גנוזה-קבורה כחפץ שותק, כלי קודש, א-לוהים כאינסטרומנט מטולטל שאיתו מנצחים בקרב: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת" (ד', יח). רק אבדן החפץ, הכלי, יהפוך את כיסא מלכותו של עלי הכהן הישיש. כשנהפך כיסא עלי, כשגלה הארון ויצא ממנו הקול, יעבור ספר שמואל משנת משכן הדממה לעולם של התגלות.

ובכן, "וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים" (ג), והאותיות הגנוזות בארון הופכות מטקסט לקול, קוראות "שמואל שמואל" ממילה להוויה. ובסופו של הספר גם שמואל ייגנז, ושמואל שבא מן השתיקה יחזור אל הדממה. העם ימאס בשמואל, ובכך ימאס במלכות שמיים. יחזור אל ההיכלות. אבל מאז ועד סוף התנ"ך לא יוכלו המלכים לישון בשקט על מיטותיהם, ליד הכוהנים והמלכים יעמדו שמואל וקוראי שמו, וייתנו לאותיות זריחה.

הקול הפנימי הנוטף בחשכת הלילה
מזה את האור
אחת ואחת
שם מקום ההמיה הסמויה
שם מקום הסתום בארון שם נוגעת זביחה
שם מקום יש לאותיות זריחה.
(חביבה פדיה)

חביבה פדיה, "הקול הפנימי הנוטף". © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם

באדיבות אתר 929