בתחילת פרשת ויקהל, לפני עשיית המשכן, מודגשת נדיבות הלב הרבה של כל העם למלאכת המשכן, מי ברכוש ומי בכשרון ובזמן. אך עלינו לזכור שבאמת כל מה שנותן האדם לה' הוא מתוך מה שזכה הוא לקבל ממנו.
הן מביאי התרומה והן העושים במלאכה הם "מתנדבים". כולם נותנים את לבם לעשיית המשכן. הראשונים מביאים מרכושם, והבאתם נעשית בפעם אחת, בפרץ של נדבת לב ונשיאות לב. אולם גם העושים במלאכה הם נשיאי לב, ונדבתם היא נדבת זמן ונדבת כשרון. הנדבות הללו מחייבות התמדה ומשמעת קפדנית, ההפך הגמור מאותו פרץ נדיבות חד-פעמי המאפיין את מביאי התרומה. אולם בנדבתם של חכמי הלב אין חסרון כיס. ההדגשה היתרה של המילה המנחה "לב" בשתי קבוצות המתנדבים גם יחד, מביאה אותנו להבנה ש"רחמנא ליבא בעי" - הקב"ה חפץ בלב, וכדברי דוד לשלמה: "כי כל לבבות דורש ה'... לבנות בית למקדש, חזק ועשה" (דברי הימים א כ"ח, ט-י).
חכמי הלב, המנדבים את כשרון העשייה שלהם למלאכת המשכן, מניין להם אותה יכולת אומנותית? אולי זהו כשרון טבעי שנולדו עמו, אולי רכשו זאת במצרים. אולם הכתוב מדגיש את המקור האמיתי של 'חכמת לב' זאת:
"ראו קרא ה' בשם בצלאל... וימלא אתו רוח א-להים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת לעשת... בכל מלאכת מחשבת. ולהורת נתן בלבו הוא ואהליאב... מלא אתם חכמת לב לעשות..." (ל"ה, ל-לה)
"... וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה... כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו" (ל"ו, א-ב)
כל חכמת הלב, כל יכולת העשייה, כל כשרון הארגון והניהול ויכולת ההוראה לאחרים, הכול הוא מתנת א-לוהים לאדם, החוזר ונותנה לבעליה בקרבו אל המלאכה לעשות אותה.
אין האדם נותן מאומה לה', שהרי לה' הארץ ומלואה, אולם הוא "מביא" ממה שחננו ה' תרומה לעשיית משכן לה', כדי שישכון בתוך בני האדם. הוא שאמר דוד בברכו את ה':
"לך ה' הגדלה והגבורה... והעשר והכבוד מלפניך... וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת, כי ממך הכל ומידך נתנו לך... ה' א-להינו, כל ההמון הזה אשר הכיננו לבנות לך בית לשם קדשך, מידך הוא ולך הכל... אני בישר לבבי התנדבתי כל אלה, ועתה עַמך הַנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך" (דברי הימים א כ"ט, י-יט)
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון